בזמן שחשבתם

לפני שבועיים יצאתי לדייט. 

שתינו, אכלנו, פטפטנו. 

כשהגיע החשבון שילמתי מיד כי בספר שלי אישה לא משלמת. 

גם לא חצי. 

גבר שלא יודע לשלם על השולחן, לא מזמין אליו אישה. 

אבל אז המלצרית חזרה ואמרה שהכרטיס לא עובר. 

זה הצחיק אותי בהתחלה כי אני יודע מה מסתתר מאחורי הכרטיס, אז ביקשתי ממנה לנסות שוב. 

לא עבר. 

אז קמתי והלכתי לכספומט. 

לא אישר.

הרגשתי את הדם יורד לי לרגליים.

בבושה איומה שבתי לשולחן בהתנצלות שאיני יודע להסביר. 

יצאתי עם אלף נשים בחיי.

מעולם לא שילמו עלי.

והנה עכשיו, ועוד דייט ראשון, איזו בושה. איזו בושה.

היא היתה סופר קול. צחקה צחקוק משועשע ושילמה בקלות. 

נפרדנו לדרכינו.

עברו שבועיים. 

אני עוד מבוייש. 

היום הזמנתי לה שובר לספא. מתנה. 

איזה בושות. 

עזבי נו

איים טו אולד פור דיש שיט

משעמם לי בעצמות

בחניכיים

את באה לדבר איתי על תדמיות

אפילו היטלר בידורי אחרי שני צ׳ייסרים

אין דבר כזה תדמית

תדמית זה או לילדים או לנרקומנים של המטריקס

לי אין תדמית

אני כלום

זו התדמית שלי

ואת כלום

גם אם את מספרת לעצמך שאת משהו 

כי אין משהו 

יש כלום

ופרט לו יש רק רגש. אם יש.

אם אין, אז גם לא יהיה. 

אל תדברי איתי תדמיות. 

גם לא קודים. 

לא מעמדות. 

לא תעודות.

הכול פייק. 

הכול. 

למעט רגש. 

לעיתים גם הוא לרוב ניעור בטיפשותו, מפייק. 

ואז כואב. 

אולי נשבר. 

אך פרט לו, אין דבר. 

במנוי זהב. 

תגיבו פה אם אתם/ן צריכים ואני אבחר את מי שבא לי להעניק לו/לה. 

יש קטע כזה בתחילת שיחות שזה הכי מלטף בבטן

יוצא לי לשוחח שיחות מגניבות בחודש האחרון עם כמה מכן

אלו שיחות נעימות עבורי

אני לא מחפש מעבר לשיחה עצמה 

זה חדש לי

אבל מדוייק 

הסיפור הכי קצר שניתן לכתוב בעברית, לדעתי הוא:

״הייתי יכול..״

ואין סיפור עצוב ממנו. 

אני קינקי. בלי כל הרעש. אני דומיננטי ששולט בחייו קודם. מרצה, סופר, עסקים, יזם יצירתי כזה. בורכתי. מאסטר זה לא טייטל באתר. מחייך.

בפלטפורמת החיים שלנו, מילים הן הכדורים שיורים עלינו הסמיתים. הסוכנים של המטריקס. וכמו שניאו מרים יד והכדורים נעמדים באוויר, כך אני מסיט הצידה דעות ורעשי רקע שהמטרקיס מנסה לנתב אותי דרכן. כולל פאסדה ואימג׳ ולוק ודאווין. 

לא המצאנו שום דבר חדש. כל מה שאנחנו עושים עולה מצילומי מסך שחבויים במוחנו. הכול התניות ופתולוגיות. גם ללבוש מכנס עור הוא התניה חברתית ולא המצאה אישית. גם שוט. גם הוויב. גם המילים שבהן אנו משתמשים לתאר דברים. הכול כבר היה ואין חדש תחת השמש המוח שלנו לא שלנו. אז, בתדר החשיבתי הזה, לדבר עם אנשים פה הופך להיות מחזורי כמו לדבר עם NPC. משפטים מבונים, דעות קבועות, היאחזות באגו, היאחזות בתיאורים ותארים. אבל אני קינקי. אני לא צריך תארים. לא עבורי, לא עבורה. אני צריך חיבור מיני שמוביל להתפלשות עד אובדן העצמי. כי זה הכי אמיתי. שם מתקיימת האמת עבורי. צפה בחלל מעל שני מטורפים שפרקו מנת חולי שהצטבר להם בהארד דיסק כמו מוגלה. זה הכול. זה כל מה שזה. עבורי. 

קינקי מאדרפאקר 

אתה פיטרפן היא אומרת לי, אתה ילד, עוד יש בך ילד, אתה מבוגר אבל ילד שמאמין ברומנטיקה. 

שתקתי. 

המציאות הזו כל כך משעממת שכולנו משחקים בדגדוג הפנימי כמו גרבוץ. אין כלום בחוץ. הכול פייק. גם פה. אלא שפה מידי פעם בפעם תופסים שיחה שאין שני לה. כי אין כמו להיות אתה באמת. בשאר הזמן, משעמם. 

יש לשלוט ויש להציג דמות שולטת. 

כשהדמות היא הפרונט הראשוני שפוגש אותנו אנחנו יודעים שזו פאסדה. 

חזות של שליטה זו לא שליטה זו היאחזות. 

וותיקי הכלוב לבטח זוכרים שמות כמו:

קליבר, נריסה, אדון האור. 

מישהו יודע מה קורה איתם? מעניין :)