/

ולרוב, הידיים שלך לא הביעו אלא רוך.

אבל הרגשת את הצורך, כמו שאני חשתי ברעב. 

אף פעם לא היית בתוכי.

ואף על פי כן,

חדרת, חיללת, אהבת, ריפאת אותי.

נגעת במרחב העדין ביותר שלא ידעתי שקיים אצלי

כל שכן שבאפשרותי להעניק

לאחר אותי.

התמסרנו בלית ברירה, בסערה ובהתעלמות מזמן

ושתקתי, ובכית. ואף פעם לא ביקשתי:

אף פעם לא קשרת אותי.

רומם אותי הרצון לכרוע מולך, ולהשתקף 

להיחרט, על הברכיים אצלך בעיניים.

אמרתי לך, אני לא מביטה, לכן אני כותבת.

כשהלכתי אז, עוד התנגדתי אלייך.