לפעמים הכאב הזה משתלט על הכל,
על כל נשימה, על שכבות העור ומתחת להן, ממלא כל מחשבה וכל הגיג בחוסר הזה. בחוסר שלך.
אולי אם הייתי קצת פחות מחושב הייתי נוהג אחרת לפני 11 שנים, ואולי אם הייתי עוד פחות מחושב הייתי נוהג אחרת היום, עכשיו, ברגע זה, ונוסע אליך הביתה ודופק לך על הדלת, מתעלם לרגע מהחיים שיצרת לעצמך באותו רגע בו בחרתי, אז, לשים את שנינו בצד ולשים אחרים במרכז, מתעלם מהכל ופשוט אוסף אותך אליי ואז יורד על ברכיי בדמעות של אושר וציפייה.
אני מקשיב למילות השיר ששלחת לי, ומבין את מה שאת הרגשת באותו רגע. בסופו של דבר שנינו קורבנות של תזמון לא נכון ושל החלטות שמרניות.
תחיו. תחיו את החיים שלכם כפי שלא חשבתם שאתם יכולים. תסחטו את הלימון הזה עד תומו, עד הטיפה האחרונה. תעיזו לקבל החלטות מפתיעות. תנשמו לתוך הראות שלכם עמוק כל טיפת אוויר שאתם יכולים. כי אולי, אם לא תעשו כן, 11 שנים לאחר מכן תרגישו מחנק בגרון ועצב מתפשט.
And for you my dear, I can only say that I loved you, forever, at least for a while…
