הבחור קושר את השרוכים.
לא מכופף ברכיים, מקמר את הגב ושולח ידיו לשרוכיו. ארוך.. כלומר גבוה, גמיש.. רזה..
איך שאני עוברת הוא מסתכל עליי, מניד ברארשו, שנמצא בין ידיו, לשלום ומחייך חיוך לבן.
הוא בפוזיציה טובה ונכונה.
[חוזרת אחורה מנחיתה הצלפה על ישבנו הבולט. הוא לא מבין מאיפה המכה העוצמתית הזו הגיעה. פוקדת עליו להוריד את הג'ינס שלו, כי אני מעדיפה לראות את העור הלבן שלו מאדים..]
ככה התחיל הקריז שלי. מהתמונה הזו, כל מה שאני מצליחה לראות זה אנשים בפוזיציות..
ואיך אני מנצלת את זה לטובתי.
האישה שהפטמות שלה עמדו במעלית.. [חיברתי לה מצבטים].. אני אוהבת לצבוט כשהן עומדות מקור.
הבחור החוצפן שהפיל את היוגורט הבריא שלו והטיפות שהתפזרו התזרו לי הנעל [לא עם המפית מפגר, עם הלשון, שיבריק!]
והשיא היה בבחור שעשה שני עגילים חדשים בלחי. נאמר עליו" איזה מאזוכיסט הוא". חחח
[ ניגשת ל"מאזוכיסט" אומרת לו שיהיה אצלי תוך חמש דקות, מתחת לשולחן, על ארבע, רק עם הבוקסר ושאחד מהפירות שבסלסלה ירחיבו אותו עד שאגיע]
כמובן שלא עשיתי דבר 😡 והפוזיציה עם החיוך.. המשיך לחייך לגב שלי.
תופעות הלוואי האלה לא נעלמת, הן רק מתגברות.
ככל השהקריז גדל, כך גם המנה.
למה זה קורה כל הזמן?!
הצד הסאדיסטי כבר לא יכול לשמור על עצמו בפנים. הוא רוצה להתפרץ.
חייב להתפרץ.
כבר בבוקר קלטתי במראה.
השיניים.
החיוך הזדוני.
המבט הארסי.
שבועות בודדים של שקט, ועוד שניה מתפרץ.
תכף שוברת את הטלפון החכם לשניים.
חייבת לשבור קריז.
רוב ההודעות היומיות מקסימות.
איזה כלב אני אבחר?
הידיים כבר משפשפות את עצמן. סוג של גירוי, לא מוצאות מנוחה
הצורך לראות כף יד אדמדמה על ישבן לבן
לקשור אותו. לדעת שזה מתחיל.
לשבור עליו את הקריז ☆
להניח אותו בכל פוזיציה שאבחר.
להנות
לחייך
עד הקריז הבא ;)
בעוד שעות ספורות נגמר הצד הונילי של היום.
