האויב הכי גדול של האדם זה הבדידות (או האיסלם אבל הבדידות מנצחת)
וכשאני שוכבת במיטה אני חושבת על זה
בין זכרונות העבר לבין רגעים של ההווה ובין הפחד מהעתיד
אני לבד
ובתוך ליבי יש עצבות מרירה
ובור שלא ניתן למלא
ובאותו הזמן אצבעותיי מטיילות למטה
ואין בי מחשבה מינית כלל
פשוט סתם כנראה הן רגילות לכך
ופתאום החלטתי לפסק את שפתי הכוס
הבטתי עליהן
רצף המחשבות והפחד שלי נקטע ברגע אחד
כי לרגע חשבתי לעצמי
איזה יפה זה נראה
כמו פרח שנפתח כלפי קרני השמש החמימות
חשבתי על הפרח הזה שלי
ועל זה שאף גבר לא יכיר את גופי כמו שאני מכירה
ועל דברים אחרים לא קשורים בכלל
כמו ההומלס שעל סף מוות ברחוב
ושלעזור לו לא ניתן
וחשבתי על זה שאני יותר ויותר לבד בעולם
ושהבדידות היא האויב הכי גדול
שאת אותו חסר הבית הוא כבר ניצח
ואני בינתיים מפסידה לו בכל מערכה
ובעצם עם כל הבדידות הזאת אולי אני לא מבינה וגם לא אדע
איך נראת באמת אהבה?
