לפעמים, אני לא כל כך מבין למה את אוהבת שאני מתייחס אליך כמו כלבה.
כי אני לא רוצה, באמת שלא.
אני רואה את עיניך מנצנצות מולי ואני יודע שאת בן אדם.
עור וגידים, נשמה שכלואה עם חברים ומשפחה.
את מולי בן אדם בדיוק כמוני.
לכן, כשאני תופס אותך בחוזקה בשיער וגורר אותך על הריצפה.
כואב לי בלב.
כי מגיע לך, מגיע לך יותר.
אבל את... את אוהבת שאני מתייחס אליך כמו כלבה.
כי את דפוקה עמוק עמוק בתוך הנשמה.
את מרגישה צורך ללכת על 4 בבית ערומה.
מאיפה הצורך הזה נולד, את זה, את לא מסכימה לשתף אותי.
זה בסדר מבחינתי.
כי יש דברים שהם יותר אישים מללכת ערומה על 4.
יש דברים שהם מסתתרים עמוק עמוק, הרבה אחרי כל הדמעות האלה.
הלוואי ויכולתי, הלוואי ויכולתי פשוט להיות מרוצה ממך כל הזמן.
הלוואי ויכולתי להתעלם מכל החסרונות והחוצפה.
אבל את, את ממש מבקשת את זה.
מתחננת אליי בעיניים נוצצות.
"אני כלבה, ככה אתה צריך להתייחס אליי."
ואת, ערומה על רגלייך אחוריות, קולר קשור לגרונך העדין.
אני מתבונן בך ואני לא רואה כלבה.
אני רואה אישה חזקה וילדה כואבת.
ובאמת שאני לא מבין למה את צריכה את כל זה.
