לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

סיפור ללא שם

לפני 11 חודשים. רביעי, 7 בנובמבר 2018, בשעה 20:53

כותב את המילים ומתרכז בתנועות האצבעות שלי על המקלדת. זה די מדהים קצת כמו פסנתרן שלא חושב יותר מידי זה פשוט קורה כמו ריקוד של האצבעות על המקלדת הן עושות מה שמתחשק להן. בין המחשבות שיש לי בראש ישר לאצבעות אני כותב וכותב וכותב.

יש בזה יופי.

אז אבא גוסס, אין לי דרך אחרך להביא את זה במילים, אבא גוסס כי החיים הם רעים. ומתישהו זה יגמר, נעמוד בבית הקברות, מעל הקבר שלו, אחרי תקופה ארוכה של מלחמה בכאב, תקופה ארוכה מאוד, הוא יעבור כמובן קודם טיפולים קשים, טיפולים קשים מאוד, אני מסתכל עליו ומבין שהרע עוד לפניי.

ומה איתי, כמה סקס בן אדם מסוגל לעשות? האף כבר שורף לי, היום יום נדוש לי, לאט לי, יודע שעוד שורה קטנה ואני אהיה בסדר, אבל נלחם בזה. זה לא הפיתרון לכלום, לכלום, זה סתם ממריץ, ממריץ חזק ושווה אחושרמוטה.

ובסוף נמות, בסוף כולם מתים אני חושב, לאט לאט, בקצב שלהם.

עוד שורה ועוד משקה.

ההופעה עוד כמה ימים, מקווה שיהיה בסדר, אני הרבה יותר רגוע ממה שאני אמור להיות, זה הבעיה שאתה כזה מוכשר, אתה מבין שאתה תצא מהבעיה הזאת בסבבה. נעמוד ונעשה שמח, כי כולם מתים לבד בסוף. כי כולם מתים לבד בסוף. כי כולם מתים לבד בסוף.

 

לפני שנה. רביעי, 19 בספטמבר 2018, בשעה 23:10

אבל כולם מתים לבד.

אפשר להתחבק ולהתבונן בעיניים קרות חמות, עוד לא החלטתי את הטמפרטורה של העיניים שלה, להתבונן ולא להבין למה אתה כל כך בר מזל, כל כך בר מזל שיש לך מישהי בעולם שמצליחה לראות אותך. כל השאר, כל התלונות שלה, כל התירתורים שהיא עושה לך, כל השבתות שישבת על הספה והסתכלת עליה לומדת, פשוט ישבת סופשים שלמים והתבוננת, השתעממת, העברת את הזמן, אבל היא הייתה שם והיא ראתה אותך. סוף סוף הייתה מישהי בעולם, מישהי שהיא שם בשבילך.

אבל כולם מתים לבד.

אז הסוף כבר ידוע אתם מבינים, אין תקווה אמיתית, לא יהיה סוף טוב, הסוף תמיד רע, ואם אתם חושבים שאתם בסוף טוב, אז פשוט אתם עדין לא בסוף. אבל כולם מתים לבד, גם אם מצאתם אחת את השני, גם אם זה הרגע שאתם מסתכלים ויודעים, מבינים, רואים כמה אתם חסרים, מצליחים למצוא צל אחת מתחת לשני, קצת צל מזוועות החיים. אז תנשמו ותרגעו, תזכרו את הרגעים האלה, אולי גם תבכו קצת, תבכו כי אתם יודעים איך זה יגמר. כל האושר הזה שבניתם וראיתם והשקעתם, סוף סוף אתה לא לבד, סוף סוף זה ביחד.

אבל כולם מתים לבד.

אתם תאהבו, ולמרות שיש סוף עצוב, עדין שווה לאהוב, בשביל כמה רגעים קטנים. תחיו 80 שנה בשביל נשיקה אחת עדינה, מבט חטוף, דמעה שקטה.

לפני שנה. שלישי, 18 בספטמבר 2018, בשעה 01:50

שלוש שנים לאחר המוות של התינוק שאינני יודע את מקום קבורתו ואינני יודע את שמו, אני נולדתי. לא ברור מהיכן להוריי היו את הכוחות הנפשיים לנסות פעם נוספת, אבל אחרי שתי הפלות ומוות של תינוק, גדלתי להיות ילד שמפחד מהכל.

יום אחד בגן, הגננת הביאה גואש לבן וגואש כחול. אני הוקסמתי לגמרי מהצבעים והגננת שאלה מה יצא כשנשלב את שניהם ביחד. ישר קפצתי ואמרתי ירוק. הייתי אז בן שלוש, ואיך שצעקתי את המילה ירוק, כל הגן התחיל לצחוק. חזרתי הביתה בסוף היום וסיפרתי לאמא, היא הייתה המקום הבטוח שלי, את אמא אהבתי ועל אמא סמכתי. המילים הבאות שהיא אמרה לי, אלו הן המילים אשר קבעו את גורלי. המילים שגידלו אותי להיות הגבר שאני היום, הגואש הכחול והלבן, הצבע הירוק והמילים של אמא.

"בובישקה." קולה של אמי רך ושמן מטפס אליי דרך סולמות הזמן. "לענות בקול רם זה לא בשבילך, תן לאנשים אחרים להסתכן, חשוב שתשמור על שקט, עדיף לא לנסות דברים חדשים, זה הכי בטוח ככה. תזכור שבמשפחה שלנו אין הרבה מזל, לכן תשמור את המזל שלך אולי למשהו אחד כל החיים, בסדר?"

"בסדר, אמא." עצבות נפלה על הילד הצעיר שלא היה מסוגל לעכל את הסיטואציה. אמי, באהבה שלה חנקה את עתידי, קבעה במילים, שאת כל חבריי אנטוש, שתמיד אתבונן מהצד, שלא אקח סיכון.

אמא ראתה שאני עצוב, אז היא נגעה בראשי ולחשה לי.

"אם אתה חושב שאתה יודע את התשובה, אז תרשום בפנקס, בסוף היום תבוא אליי להראות לי ואז נדע ביחד אם צדקת או לא."

עוד בגן הצלחתי לכתוב כמה אותיות ומאז לא הייתי מנסה שום דבר, אבל לכתוב כתבתי.


לפני שנה. שני, 17 בספטמבר 2018, בשעה 00:42

היא גדלה בצד הלא טוב של החיים, בין הדם שזרם והגלולות שנבלעו, המשקל שירד וההבנה שאין מה לחכות למחר.

לפעמים אני פוגש אנשים שאי אפשר להישאר אליהם אדישים, משהו במבט, באיך שהם נוגעים, כמו מלאכים שמסתובבים בינינו.

ואני... אני אף פעם לא הייתי מלאך, אף פעם לא נפלתי לצד הגרוע של החיים. אני הייתי ילד טוב מגבעתיים, לוחם בצבא, בכיתת חכמולוגים של מתמטיקה. אני שכל חיי עברתי כישלונות אבל כל מה שניסיתי הצלחתי, אני תמיד נמשכתי לאבדון הזה, לאנשים האלה, שרק גורמים לי לרצות לכתוב.

למה אני כזה? אני לא יודע. מה כל כך חסר בי שאני מחפש את השלם איפה שלא ישלימו, איפה שאי אפשר להכיל. אולי זה חלק מהיצר הרס עצמי שלי, אולי אני חושב, אני רוצה בת זוג שתהרוס אותי לגמרי, אני רוצה להרגיש דרך גופה מה זה להיות קרוב למוות, כי שם, קרוב לקצה, שם אתה הכי חיי.

לאחרונה סיימתי ספר שמספר על זוג הורים, שהאבא לקח את הילדים שלהם בן 6 לניווט והישרדות במדבר, משהו שמאוד מתאים לי לעשות. הילד ננשך על ידי נשך אפעה ומת, האמא נכנסה לדיכאון והאבא לא הוציא מילה יותר מפיו. האם מאשימה את האבא בסיפור, לא בפניו חסר וחלילה, אבל מול הקורא היא אומרת שזה אשמתו, והיא הייתה צריכה לדעת שבן אדם שכל הזמן הולך על הקצה יום אחד יהרוג את בנו.

ואולי אני חושב, זה גם הקארמה שלי, כל ההחלטות שלי, כל הניסיונות שלי ללכת על הקצה, אולי גם אני יום אחד יפגע בקרובים שלי, יפגע בעצמי, רק מחפש את הדרך להעניש את עצמי על דברים שלא עשיתי.

ואולי זה לא קארמה ולא גורל אלא בחירה, אתה יכול לבחור את הצורה שבה אתה רוצה לחיות את החיים, אולי להיות קרוב לקצה זה לא ערך אלא התמכרות, אולי אתה מכור למשהו כמו שברי סחרוף אומר, מכור להתרגשות, לאדרנלין, לסקס, לאנשים הפגומים, לסכנה, לכמעט מוות, לקצה. אולי מבחוץ זה רק נראה הרפתקני אבל בפנים זה משהו הרבה יותר הרסני.

ואיך אני יכול להזהיר את העולם מפניי? איך אני יכול לשמור על מי שקרוב אליי לא להיפגע?

המזל שלי בצבא, שכל הזמן היו מעייפים אותי מקורסים ותפקידים, ככה שלמרות כל הכישרון שלי נפלתי בין הכיסאות ואף פעם לא ממש הייתי מקדימה, כי אם הייתי מקדימה הייתי עושה איזה שטות וכבר לא הייתי פה יותר. אולי זה המזל שלי, שאני מוצלח, אבל אף פעם לא עד הסוף, תמיד כמעט, תמיד בערך, כמו בקצה הבניין אבל אף פעם לא עד הסוף.

לפני שנה. שני, 20 באוגוסט 2018, בשעה 00:42

כשהייתי צעיר נשבר לי הלב. חודשים רבים ואפילו שנים חשבתי שלא אמצא אהבה, שליבי נשבר ולא יחזור להיות שלם.
השנים עברו ולמדתי שאומנם התמימות חלפה, אך אחרי כל האכזבות, כל הקשרים וכל הדמעות, למדתי לאהוב.
כשהייתי צעיר חשבתי שאהבה זה כמו בסרטים של דיסני, עכשיו אני מתחיל להבין שאהבה זה יותר כמו הליכה במדבר. היא קשה אבל בחרת בה ואתה רואה את היופי שיש בה.
כי למרות שכבר אהבת וכאבת, למרות שידעת התרגשויות גדולות יותר, אתה בוחר בה כל יום מחדש. הבחירה הזאת, כשאתה מתבונן בעיניים מלאות דמעות, היא עמוקה.
היא עמוקה יותר מכל התאהבות שטחית של לב שלם ומושלם של בחור צעיר בעשר שנים מהיום.

לפני שנה. שני, 20 באוגוסט 2018, בשעה 00:35

"אתה אובדני?" היא שאלה אותי.

"רק בבוקר." חייכתי אליה.

ואז שכבנו.

כשהיא ביקשה שאשחרר אותה כי היא צריכה לעבוד למחרת לא הסכמתי.

"את לא נשארת פה בשבילך, את נשארת פה כדי לעזור לי לעבור את השעות הקשות של הבוקר, זה הכל, תתמודדי."

כבר נמאס לי שהן בורחות אחרי שהן גומרות.

 

לפני שנה. רביעי, 8 באוגוסט 2018, בשעה 00:33

חודש אחרי שניפגשנו היא פתאום אמרה שמשעמם לה.

"אז יאללה בואי קפצי נעשה ערב כיף, נצא עם חברים ותשני אצלי."

"וואי כל כך משעמם לי, יאללה אני באה, העיקר לעוף מהישוב הזה."

רצתי לשירותים עשיתי קקי פעמים,

התקלחתי,

התגלחתי,

קיצצתי את הבית שחי,

אמרתי נקצץ גם למטה.

אבל מה הבעיה, שלא שיניתי את המספר במכונה, פתאום קלטתי שעשיתי לעצמי קרחת.

איזה פדיחה!!!!

טוב עשיתי קרחת גם בצד השני שיהיה סימטרי.

נראה כמו שני עיניים מעל הבולבול.

שמתי 2 מילמטר והורדתי את כל השיח.

עדין נראה כמו 2 עיניים אבל קצת יותר עדין.

ניסיתי לתקן ובלי כוונה עליתי מעל קו התחתונים, הולך בלי חולצה בבית, פופיק שעיר, קו של שערות, פתאום קצוץ ותחתונים.

פדיחה!!!

עוד חצי שעה היא מגיעה.

מה עושים? מה עושים? מה עושים???

אמרתי בסדר, נמשיך להתארגן.

4 שעות קדימה, שיכורים חוזרים הבייתה.

מתחילים להתפשט, אני ישר סוגר את האור.

"וואי מה זה כואב לי הראש, אכפת לך נשאיר את האור דולק?"

"לי... מה פתאום אכפת לי, אני אפילו מעדיף, את כזאת פצצה בטח."

"יאללה תדליק את האור ובוא זיין אותי כבר לפני אני מקיא עליך את החיים."

"כן כן מדליק, פשוט האור נורא חזק, אולי אני אביא נרות?"

"מה נרות מה? יאללה תדליק את האור ובוא כבר יא מעצבן אין לי סבלנות."

"טוב בסדר בסדר מה הלחץ."

הלכתי להדליק את האור, קפצתי עליה והתחלתי להפשיט אותה.

יד אחת חודרת לתוכה יד שניה חונקת אותה.

יותר מהר ויותר מהר, אני מרגיש את הנוזלים שלה מתגברים, אני מעלה את הקצב ומכניס עוד אצבע.

ברגע אחד הנשימה שלה נעתקת, אני מחזיק את צווארה יותר חזק, מעלה אותה קצת לאוויר, דוחף ארבע אצבעות, שלוש כניסות ומוציא. כל המיטה התמלאה במים שלה.

שכבנו על הגב, היא הייתה צריכה לנשום, להירגע רגע.

אחרי כמה דקות היא הסתכלה עלי, עמד לי כמו טיל, היא התחילה לנשק אותי בצוואר ולאט לאט ירדה למטה עד שהורידה לי את התחתונים והתחילה לרדת לי.

היא הצליחה להכיל כמעט את כולו בפיה, שזה לא כזה חוכמה כי הוא לא מאוד גדול.

"איפה את רוצה שאני אגמור לך?"

"בפה" היא אמרה בקול חמוד וילדותי.

כמה דקות עוברות, סיימנו, אני נשכב על הגב ונרגע מהערב, כל הראש מסתובב לי מאלכוהול.

היא שכובה לידי, אנחנו מלטפים אחת את השניה.

שנינו מתבוננים על התקרה, נושמים.

"תגיד לי."

"מה שתרצי חמודה."

"מה הקטע של התספורת ההזויה הזאת שעשיתי לבולבול שלך? מה אתה סוטה?"

לפני שנה. שבת, 21 ביולי 2018, בשעה 00:54

במיטה בלילות היו לי איזה מיליון חברים בראש, פעם, לפני כל השנים האלה, לפני שהשפיות הכריחה אותי להפסיק לדבר לעצמי. והייתי שם, אולי בן 10, שכבתי לבד במיטה, לחשתי שיום אחד, יום אחד אני אראה לכל העולם מי אני. ועוד פעם אני הנהיג חבורה כמו בגן, ומתישהו תהיה לי חברה, ואני כבר לא אהיה הילד הכי קטן בכיתה. יום אחד, יום אחד לא יבחרו אותי אחרון למחניים, אני בטוח שזה יקרה.

ומאז אותם לילות השנים התגלגלו, וכל שנה שעברה לא השתפרתי, לא בספורט, לא בקוליות, לא עם הבנות ולא עם הגובה. השרירים החלשים שלי תקפו אותי מכל כיוון. הייתי חלש במכות, הייתי רץ לאט, לא הייתי מגיע לסל עם הכדור, אפילו שרירי הלסת והאצבעות היו חלשים שעד היום אני מדבר בס' והכתב שלי לא ברור.

כל שנה הייתה כמו סכין ללב, הילד הקטן שלא מצליח להגשים את החלום שלו, מנסה לשרוד, רוצה להצליח.

מי בכלל חשב על אהבה באותם ימים?

ואז זה קרה, התחלתי לנצח. פתאום רץ קצת יותר מהר, היחיד בכיתה שמתקבל לסיירת, הבחורה הכי יפה מהחבורה החדשה רוצה אותי, חניכים מקשיבים לדברים שלי, שנה באה שנה חולפת, לקח הרבה מאוד שנים עד שהבנתי, לקח הרבה שנים שקיבלת את זה שהשגתי, השגתי את החלומות של הילד הקטן לבד במיטה שלו.

אבל אז זה הפתיעה אותי, אני לא מאושר.

אז במקום לחפש סיבה חיפשתי כאב, בצלילה חופשית ובטיפוס הרים, עם מישהי שרק הכרתי ואחת שלא הפסיקה להכאיב. והעניין עם כאב, שאין לו גבול, והרגשתי שאני חייב לעצור את ההתדרדרות הזאת, לשמור על השפיות שלי.

אז הפסקתי לראות פורנו, וניסיתי להתנזר מהנאה מכאב, מצאתי בת זוג עם הסקס הכי יבש שיכולתי למצוא. והרגשתי לראשונה שאני עושה אהבה. לראשונה הרגשתי שאני עם מישהי אחרת במיטה, עוד בן אדם, שהוא לא אני, התרכזתי בה ולא בכמה נעים לי בבולבולון. אבל העניין עם היצר, שאי אפשר לעצור אותו, עברה שנה והתחרפנתי. אני זוכר את עצמי יושב לבד בבית, לא רואה פורנו, מתחנן לעולם שיביא לי מציצה. זה כל מה שרציתי, זה הכל, רק רציתי להרגיש את הרגע הזה שהחום עוטף אותך הרטיבות מחליקה עליך וכל הגוף נכנס לצמרמורות. כמה אפשר להיות נזיר כמה???

והמחשבה חלחלה למציאות והרגשתי כאילו מישהו חונק אותי, לא יכולתי לחשוב לא יכולתי לתפקד. ובסוף נפרדנו כי לא יכולתי לדבר איתה על מה שאני רוצה כל כך. ככה זרע של מחשבה משתלט על הכל.

עברו שנתיים, אני יושב מול המחשב. חושב על כל מה שעברתי, על הילד הקטן שרוצה להראות לכולם שהוא שווה, על הילד הגדול שמבין שבהצלחה אין ערך, גם לא בכאב ואפילו לא בסקס. רק בלחיות, בלאהוב, בלראות אנשים אחרים, להתעניין ולתת.

לפני שנה. חמישי, 19 ביולי 2018, בשעה 22:23

"הם מצאו את הארנבת בלי חיים, גופתה הייתה מפורקת לחמש ובמרכז בטנה צלב תקוע. החרגול השועל היונה והפיל, היו במעגל מסביב לגופה המרוטשת וסתמו את הפה. שקט רועש באוויר, אווירה קש..."

- למה זרקת את זה? דווקא הייתה לזה התחלה טובה.

- לא, לא, לא, זה גרוע אני צריך לכתוב יותר טוב.

- למה אתה תמיד קשה עם עצמך? היא אוהבת מתח, סיפורי רצח כאלה, זה בול בשבילה.

- אתה מוכן לסתום את הפה, היא בחיים לא תהיה מוכנה לשכב איתי אחרי סיפור כזה גרוע.

- תגיד לי השתגעת? מה אתה אומר לי לסתום את הפה.

- אני השתגעתי? זה אתה שמדבר לעצמך.

- תן לי רגע אני אראה לך איך לגרום לה להתפשט.

"זאת הייתה שקיעת שמש של תחילת הקיץ, השמש צהובה והטיילת הייתה מפוצצת אנשים. חלקם בטלפונים, חלקם בזוגות, כל אחד חולק את השקיעה בדרכו שלו. טסתי בין האנשים על הסקייטבורד, נהנה מהשקיעה ומהרוח הקרירה. אבל אז היא עמדה שם, עיניים קטנות שנוצצות בצבע השמיים מהשקיעה, גוף ישר מלא ביטחון, היא לא הסתכלה עלי אפילו לרג..."

- זה אולי הקטע הכי קיטש שקראתי בחיים שלי.

- דווקא חשבתי שזה חמוד.

- תן לי רגע אני חייב ללכת להקיא.

- אתם שניכם ילדים תאמינו לי, תנו לי להראות לכם איך כותבים.

"זה היה חמש דקות לפני שיצאנו מעזה, ואז זה התחיל. יריות מכל כיוון, שניים חטפו ישר, המ"פ היה אחד מהם. כל הפלוגה התחילה לברוח בלי סדר לכיוון הגבול, לקחתי פיקוד. בשיא ההסתערות מחשבה עברה בראשי, לפחות 100 לוחמים מאחורי, אש טסה לכיווננו, ואתם יודעים על מה חשבתי? בדיוק, חשבתי עליה. השיער החלק שלא אוהב ספרים, הנמשים שמפחדים מהמצלמה, הטוסיק ש..."

- אתה אידיוט, אתה אידיוט ואתה אידיוט. תאמינו לי אתם לא מבינים שום דבר בנשים.

- הופה מי הגיע.

- גיבור גדול אה.

- נו בוא נראה מה אתה שווה.

- בוא אני אראה לכם ילדים.

"היא הייתה על המיטה ולא הפסיקה לבכות, היא יכלה להרגיש יד דמיונית מנסה להרגיע אותה וזה רק גרם לה לבכות יותר. הריח של הבושם, הצלילים של השיר, הטעם של הזיעה, והמגע הזה שאי אפשר להרגיש אותו. אז היא בכתה, כי כבר אין מה לעשות יותר, נגמרו לה הכוחות, וכדי לבכות כבר לא צריך כוח, כדי לבכות רק צריך להיות כל כך חלש שאתה לא יכול לעצור את הדמעות."

- הנה רואים ילדים, נשלח לה את הקטע הזה ואין מצב שהיא לא משחררת לנו.

- אחי, רק תזהר לא לשלוח לה הכל! שלא תחשוב שאנחנו משוגעים.

לפני שנה. חמישי, 19 ביולי 2018, בשעה 03:10

היא בכתה בטירוף, ערומה, התבוננתי בה.

אין לי מושג למה זה כל כך הדליק אותי.

 

עוד יום חמישי בעיר, ישבתי אצל חברים ושתינו את משקה הבית, ג'ין טוניק ובירה.

"היום הולכים לזייןןןן!!!!!!" חבר נכנס לדירה בצעקה. וזרק על השולחן חבילת קונדומים.

"אל תשאלו מה קרה לי היום עם הבן שרמוטה הזה." חבר אחר פתאום מתפרץ. "אנחנו הולכים ברחוב, פתאום הוא חייב להיכנס לסופר פארם. תופס חבילת קונדומים מחוספסים והולכים לקופה. אני עומד לידו, הוא מתבונן על המוכרת, מחייך אליה ודופק את החבילה על השולחן. המוכרת מסתכלת עלינו בחצי חיוך ושואלת אם זה הכל. אז החולרה הזה מסתכל עליה, נותן לי חתיכת מכה בטוסיק ואומר לה שזה הכל, הבחור פה אוהב את זה מחוספס."

 

שעתיים קדימה בערב, שיכורים אנחנו באמצע הבר וזוג בנות מחייכות לכיווני.

"קראנו את הספרים שלך."

"אז עושים שלישיה ונוותר על הסמול טוק?"

"תגיד שלום קודם."

"שלום... אז אתן באות."

"אתה חייב להירגע."

"בואי נתנשק שלושתנו ואז אני מבטיח להיות הכי רגוע בעולם."

שעה קדימה, אני בפינה של הבר מתחרמן עם אחת מהן, השנייה נעלמה.

"נו שלישיה?"

"אמרתי לך כבר שזה לא יקרה. לא צחקתי."

"לא היית זורמת עם בחורה?"

"דווקא יש מצב, אבל אני רוצה את כל תשומת הלב רק אליי, מישהו שיחדור לתוכי חזק וימשוך לי בשיער."

"את וכל הבנות בעיר הזאת."

"שמע, הכרתי כמה מניאקים בחיים שלי, אבל נראה לי שאתה לוקח את כולם."

"לפחות אני טוב במשהו, חכי שתראי כמה הסקס הולך להיות מאכזב."

"אל תדאג, הלילה זה לא יקרה."

 

שעתיים קדימה, אני כבר בנפילה של האלכוהול, היא שוכבת לידי, מסופקת, שבורה.

"אני יכולה לבקש משהו?"

"תני לישון בחייך כבר 4 לפנות בוקר."

"נו רק משהו קטן. בבקשה." היא חיבקה אותי מהצד והתבוננה בי בעיני הכלבלב החומות שלה."

"יאללה בסדר."

"אתה יכול להקריא לי את הקטע שרון בבית קברות אחרי שהוא שיכור."

"דווקא את זה?"

"כן... בא לי לשמוע את הקול שלך כשאתה מקריא אותו."

"זוכרת שכתבת לי שאין פרטי יותר ממילים, שאלו הן המחשבות הכמוסות והסודיות, המחשבות הקטנות ביותר בראש, המלוכלכות והרעות, זה הן וזה מפחיד. 'רון זה מפחיד אותי כל כך לכתוב לך, אני לא יודעת מה יצא החוצה.' זוכרת שכתבת לי מיה?"

בהתחלה לא שמתי לב, עד שהדמעה הראשונה שלה נפלה על החזה שלי. ואז עוד אחת ועוד אחת. הראש הסתובב ורץ לנוח, קצת לישון. התאמצתי ליישר את המבט שלי אליה, הצלחתי לראות את האיפור השחור מהעיניים שלה נמרח, את המבט העצוב בעיניים, את כל הדמעות המלוחות האלה מתגלגלות על פניה.

 

אין לי מושג למה זה כל כך הדליק אותי.