לאחרונה אני חושב על האקסית הרבה.
משהו שאני לא יכול לכתוב אפילו סתם לעצמי למחשב, רק לפה מילותי מקבלות דרור אמיתי.
כי זה הדבר הנפלא במילים על הדף הלבן במקום החשוך הזה.
כי יש את ה 40 אנשים שקוראים.
שזה כלום ממש.
אבל זה עדין משהו.
אתה כותב בשיבל מישהו, זה לא סתם לדף. אבל אתה יכול לכתוב מה שבא לך כי לא באמת מישהו יקרא ויבין.
אז אפשר להרגיש חופשי לחלוטין, בלי ביקורת ובלי רצון לרצות או למכור ספרים.
כיף.
אז אני לא מפסיק לחשוב על האקסית. מה היא חושבת על כל הפרסום, על כל ההצלחה?
היא שם עם החבר הלמך החדש שלה, בזמן שאני כובש את העולם בשלישיות ומלא צעירות שופכות את עצמן עליי.
מעניין אם היא מבינה, מעניין אם היא לומדת, מעניין אם היא מתביישת.
כל חברותיה רואות אותי, לפעמים חמוד, לפעמים גס. תראי אותו.
שמעתן על האקס של מישקי.
ואת... אני ואת זה לא זה, ההיית הפרס שלי. השארתי אותך בשלך.
עם הבעיות הרפואיות הרבות. עם לימודי הרפואה הקשים.
כל המלחמות שלך.
ואני השתחררתי למלא את העולם בעוצמה והשראה.
ליצור ולהצחיק.
לסכן את השם הטוב שלי.
ואת... אפילו לא תדעי שבחצי שנה האחרונה של הקשר, מצאתי דרור באתר הזה.
מצאתי חופש לכתוב פה את מחשבותיי.
ואת לא יודעת איך בגדתי בך.
לא עם אחרת, לזה לא היה לי אומץ.
בגדתי בך עם מילים ומחשבות.
הייתי חלש.
את לא תדעי לעולם.
אז אמשיך לשלוח לך מסרים סמויים דרך סרטונים ופוסטים.
אמשיך לנסות לתקשר איתך מרחוק.
ואולי עוד נתבגר ונחזור להיות ביחד.
ואולי לא.
החיים יזרמו כמו מים בנהר.
