היא הרגיזה אותי. אבל זה החלק הקל. לא קשה להרגיז אותי.
אמרתי לה להגיע בשש ואכן כפי שלימדתי אותה, ב 18:00 בדיוק נשמעה נקישה בדלת. פתחתי אותה והיא עמדה שם מביטה בי. יודעת כמה אני כועס. שניה אחרי, המבט שלה הוסט. על ידי סטירה.
"עופי מכאן" פלטתי וסגרתי את הדלת. חזרתי לסלון והתיישבתי על הכורסה. בוהה במסך הכבוי. דקות ספורות חלפו ונו באמת, חשבתי לעצמי. אני שונא לבזבז חומר טוב. היא בטח כבר הספיקה להגיע לרכב שלה כשהיא ענתה לשיחה ממני. "תגיעי מיד" וניתקתי.
לקח קצת זמן אבל שוב נקישה נשמעה בדלת, אולי קצת יותר החלטית מהפעם הקודמת. פתחתי את הדלת והיא נעצה בי מבט של רוצחת. "לקיר" אמרתי במבט שטוח. היא עמדה עוד שני רגעים עם המבט הזה ואז הזדחלה פנימה, ניגשה אל הקיר, הפשילה מכנסיים בזמן שסגרתי את הדלת. הורידה את תחתוניה אל אמצע הירכיים. התכופפה קדימה, ידיים ישרות נתמכות בקיר והגישה לי את ישבניה.
איפה לעזאזל החגורה שלי עכשיו
