מעבר להרי החושך

בליל שבת הוא בחר לי את השמלה.

 

 

זה לא עניין חריג.

אחרי הדלקת נרות אני מכריזה שאין לי מה ללבוש, ואז הוא מציל אותי ובוחר לי מה אני אלבש.

 

 

 

 

אבל הפעם...

 

 

 

הוא בחר שמלה שמזמן לא לבשתי.

ליתר דיוק נראה לי שלא לבשתי אותה מתחילת ההריון של הגדולה. 

 

 

"תמדדי ונראה"

 

 

 

מדדתי. היתה לי ברירה?

 

 

 

חולצת בסיס לבנה, והופ שימלה.

 

הוא אהב.

 

 

אתה בטוח שזה צנוע מספיק?

 

 

הוא היה בטוח.

 

 

אז ככה יצאתי לתצוגת אופנה הקבועה שעל יד בית הכנסת, זאת שיש שם כל ליל שבת, עם שמלה שהרגישה לי... איך לומר?

 

 

הרגשתי שהיא מבליטה מדי. 

 

מבליטה את הבטן שעברה כבר שני הריונות, ומבליטה את השדיים שמניקות למרחקים ארוכים. השמלה היתה פתוחה בגב, ונדמה לי שלמרות החולצת בסיס, היה אפשר להבחין בתוואי החזיה שמתחת. 

מזל שהתאורה לא משהו בגן המשחקים שעל יד בית הכנסת. כי בטח הלחיים שלי היו בצבעי אש, לא פחות מהשמלה הכתומה - אדומה שלבשתי.

 

אבל הוא אהב את זה. זה מצא חן בעיניו, וכבר מזמן הפכתי אותו לקובע בענייני צניעות אצלי. 

 

 

 

כל הסעודה הבטן פירפרה לי, ורק חיכיתי שהבנות ירדמו כבר.

 

 

 

 

ה"עונג-שבת" היה קצר וקצת אלים. לא מספיק אלים לטעמי. אבל הוא נהנה, ואני נרדמתי לו בידיים. 

 

 

 

בשבת בבוקר ישבתי וקראתי לי קטעים נבחרים מקלאסיקה ישנה ורומנטית. 

ואז חשבתי לעצמי, שלו חייתי אז, בוודאי הכל היה אחרת. 

 

 

מן הסתם לא הייתי זקוקה להצבת גבולות והפעלת כח כדי להרגיש בטוחה, יציבה, כנועה ושייכת. הייתי גדלה לתוך זה וזהו. בלי שום צורך בהקצנה, במשחקים או בהצגות.  

 

במקום זה גדלתי לתוך עולם חדש, שונה, ובעיקר מבלבל... 

 

 

 

בעלי ג'נטלמן למופת. עכשיו אולי רק נשאר לי לדמיין שהקרוון שלנו הוא טירה מסתורית, ואני גברת ענוגה וצייתנית, שיודעת את מקומה, ואת מלאכתה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עוד קצת שפחה של החופש הגדול. 

אל דאגה, בקרוב אחזור להיות המשרתת של מערכת החינוך. הישארו עימנו :)

לילה קסום ונעים לכם!