|
|
|
מתלבטת מה יותר מדוייק
בכולופן הכרתי אליפלט כזה.
שאין לו אופי אפילו במיל.
קשה לחיות עם אליפלט...
רציתי
ניסיתי
וחוששת שנכשלתי
ה"אליפלט" שלי לא מת.
שאלוהים ישמור אותו.
קשה להסתדר בעולם כשאין אופי אפילו במיל.
אני הולכת. ודואגת (כמו שדואגים לילד קטן)
ובוכה וכואבת
מבְּלִי דַעַת מַדּוּעַ וְכֵיצַד וּבְשֶׁל מַה זֶּה וְאֵיךְ.
נדמה לי שזה הביצוע שעושה לי את זה
יום הדין היה לי משהו קצת מבלבל:
זה יום של משפט
אבל זה חג
משהו קצת לא מסתדר עם זה ביחד...
עד שהגעתי לאסיפת הורים.
לא של הבת החנונית. של זאת שלא אוהבת ללמוד.
חייבת לציין שידעתי מה מצפה לי ובאמת פחדתי... גם היא פחדה.
אבל השיחה עם המחנכת לא היתה שיחת נזיפה.
ממש ישבנו ביחד וחשבנו איך לעזור לילדה לצמוח ולפרוח ולגדול. ממה אפשר להרפות? על מה עדיף להקפיד? מה ידרבן אותה?
יצאתי מהאסיפת הורים בהרגשה שיש מורה שאוהבת את הבת שלי. כמה טוב וכיף שיש מורה כזאת, שאכפת לה...
אני מאמינה שמחר האל/ה'/היקום (תקראו לזה איך שתרצו) ישבו בדיוק כמו המחנכת של הבת שלי ויחשבו מה הכי יעזור לנו לגדול ולהתפתח. זה הזמן שלנו גם לחשוב עם עצמנו מה יעשה את זה, אולי ככה יהיה יותר קל, ולא נזדקק לכאפות חזקות. (ואם זה מה שעוזר לנו, נוכל לקבל את הכאפות יותר בהבנה. הן יעזרו יותר)
היתה שנה מטורללת
אצלי גם במישור האישי וגם כמובן במישור הלאומי...
אז מאחלת לכולנו שתכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. שתהיה שנה טובה, ושכולם יגיעו כבר הביתה
1. יש מצב שטראמפ ביים את ניסיון ההתנקשות?
נראה לי זה מסית את התשומת לב מהבעייתיות שלו למקומות אחרים...
2. להבדיל, בסדרת קיץ המגזרית לילדים, פרק 6, בערך מדקה 8... הקטע עם ה42 זה מחווה להורים, או ממש עוד ערך שאנחנו רוצים לחנך עליו את הילדים? 🙃
זה מוזר.
הבוקר כולם זכרו את אלה שנהרגו במלחמה. אבל איכשהו כשהערב יורד, כמו כל שנה, אני נזכרת בשכן שלי. שנהרג סתם ככה, בלי שמישהו רצח אותו בכוונה.
נזכרת בפעם האחרונה שהוא חגג עצמאות. שבא לבקר והבן שלו במנשא.
והוא חסר לי
והשיר הזה כל שנה מזכיר לי אותו. או אולי בעצם הפוך, נזכרת בו ואז בשיר. זה שיר של שכול, אבל לא של מלחמה.
ועכשיו עם השיר נזכרת בכל מי ומה שחסר לי.
אנשים שפה איתנו על כדור הארץ, אבל רחוקים...
השכנה (האלמנה של מי שהזכרתי למעלה) שאהבתי ועכשיו גרה רחוק.
ומי שתל אביב עדיין ריקה לי בלעדיו. וגם הוא פשוט בארץ אחרת.
והיום גיליתי שגם אני קצת חסרה לי.
ואני פוחדת לחשוב על אלה שפה ממש קרוב, אבל גם ממש רחוק, בעזה.
שיהיה יום עצמאות שמח, כמה שאפשר...
וכבר לא נשאר לי כח לכתוב משהו שנון או מצחיק. או סתם אנקדוטה היסטורית.
תוהה אם הייתי נולדת בקיבוץ שלי בתקופה אחרת הייתי לובשת חולצה לבנה או אדומה?
ואם אמרו תחנון בבית כנסת?
מיואשת מכל העולם. מהקיבוץ שלי. מהקיבוצים בכלל. מההתנחלויות. מהעיר לא היו לי אף פעם ציפיות אז לא התייאשתי.
נראה לי אני שייכת לתקופה אחרת. עוד לפני שחגגו את ה1 במאי.
חג שמח עד כמה שאפשר למי שנוהג
ואִם לִבָּתךָ עֲרֵלָה
ויָפְיִי לֹא יַקְסִימְךָ,
סוּרָה מִנִּי סוּרָה, הֲרֵינִי לְךָ אֲסוּרָה
(הרב קוק)
כוננית בלילה האלוהים יודע כמה...
וזה בלי הכוננות של הימים.
החלטתי שהלילה הולכת לישון עם החזייה של הפיג'מה (זאת הרפויה שנוח לישון איתה. אבל לא נח לרוץ) מגדירה מחדש מה זה חיים על הקצה😅.
שיהיה לכולנו לילה שקט
ושוב מוצאת את עצמי בין המון חיילים.
חיילים שחושבים שבגלל שהמדים שלי שונים אני יודעת יותר.
ושוב פעם מהצד הלא נכון של השוט.
רק האויב השתנה.
היה נח להילחם בקורונה.
אף אחד פה לא היה אשם. מעטים שנאו אותי וגם זה היה רק כי מבחינתם הייתי נציגה של החוק.
עכשיו שונאים אותי ואני אשמה לא חשוב עם איזה צד מזהים אותי. (בשביל שני הצדדים אני שייכת לצד השני). השנאה כואבת.
יש גם צדדים אופטימיים לתפקיד שלי. ובכל מקרה מקווה לבצע אותו במסירות ועל הצד הטוב ביותר.
יש לי עוד מלחמות.
מיליון חזיתות במקביל. תחמושת אף פעם לא ממש היתה לי, אבל גם הדלק אוזל...
