צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מעבר להרי החושך

לפני 13 שעות. 20 בספט׳ 2021, 0:16

אני גרה באחד המקומות האלה שאנשים נועלים את הבית כשהם חוזרים. אבל אם הם לא בבית, למה שהדלת תהיה נעולה. 

מן סוף העולם כזה שבו אם מישהו פרץ לך לבית החשד הוא ישר לכיוון של פח"ע. 

 

כשהגענו, אמרו לנו לנעול דלתות וחלונות בלילה. 

ומאז... אני משתדלת. 

 

אבל הלילה זה מהלילות שאני קצת עצובה ואבודה... ומיואשת. אם הבן שלי לא היה נוהג לישון איתי בחדר (אבא שלו בלאו הכי בדרך כלל במחשב כמעט עד הבוקר, אז יש מיטה פנויה למאהב הקטן שלי) כנראה שהייתי משאירה חלון פתוח, נהנית מהאוויר הקריר ומהאפשרות לפח"ע. 

 

 

אבל הוא בדרך כלל בא לפה. 

והוא מתוק ויפה כל כך. 

ומקודם חלמתי חלום קצת אופטימי... 

אז כנראה שאשן עם חלון סגור ומאורר על עוצמה מקסימלית 🤷🏻‍♀️

 

 

לילה טוב גם לכם 🤗

לפני 16 שעות. 19 בספט׳ 2021, 21:38

עד שהגעת בכלל לא הבנתי מה חסר לי. רק הבנתי שרע לי.

ועכשיו מבינה שרוצה להיות של מישהו. שיאהב ויחבק ויגן וישמח בי ויהנה ממני. ושירצה אותי לעצמו.

 

הימים לא פשוטים. ואני צריכה להיות חזקה. גם בבית וגם בחוץ... (כי החולשה שלי מלחיצה את מי שאני אוהבת ומחזקת את מי שרוצה ברעתי) ומי יודע מה עוד מחכה לי.

ואתה התרחקת, ואני חלשה ועייפה ומותשת מהדרך.

בכלל, איתך הכל היה נראה ברור, מפחיד, אבל ברור. גם מה שהעדפתי להכחיש היה ברור. אבל עכשיו? אני לא מצליחה לראות כלום. איבדתי את הדרך...

אני רוצה מישהו שמותר להיות אצלו חלשה, בלי שזה יהיה מסוכן לי או לו. ואמרו לי שזה לא טוב ולא בריא הצורך הזה, ושאני צריכה לטפל בעצמי ולהעלים אותו...

אבל כבר נגמרו לי הכוחות לטיפולים ואני עייפה ומתגעגעת.

ונמאס לי לפגוע. נמאס לי להעיק ולהכביד. רוצה להיות מה שאני בלי להכאיב כל כך למי שאהב והכיל אותי...

 

 

זה נורמלי שעוד מתגעגעת? 

לפני יום. 19 בספט׳ 2021, 5:27

הלכתי לישון עם מן ידיעה כזאת שאני סוג של חור שחור. שואבת אנרגיה מכל מי שנמצא סביבי. 

או אולי ערפד שבמקום דם פשוט מוצץ אהבה וכוחות... 

 

אני לא רוצה להיות כזאת, והלוואי וידעתי איך להפסיק, בלי להתפשר על מי שאני. 

 

 

אבל כשהייתי חצי ישנה, חצי חלמתי חצי דמיינתי חיבוק. ונשיקה. כן. נשיקה בפה, כמו שכתבת לי פעם. ורק אחריה נשיקה במצח... ואפילו עלו לי לראש הייסורי מצפון של אחר כך. ובכל זאת התענגתי על החיבוק הזה.

 

 

אני רוצה לא להיות זקוקה לחיבוקים, לחום ואהבה. יודעת שזה אנושי, אולי גם נשי... אבל... 

מישהו יודע איך אפשר להפסיק? 

לפני 4 ימים. 15 בספט׳ 2021, 15:50

אני קצת פוחדת מהצום עצמו. בכל זאת, כשהבן שלי משתעמם הוא מבקש לינוק, וזה על חשבון הנוזלים שלי...
אבל מהיום עצמו, בעיקר מפחדת שיתפספס לי. זה כמו להיות פעם ב... עם אהוב ולהתעסק כל הזמן בעבודה או דברים אחרים, זה פיספוס.
אז פוחדת מפיספוס.
ומקווה שאזכה ואצליח להתקרב, שאצליח להרגיש את המתיקות הזאת שיש ביום כיפור, ושמשם אני אקבל שנה מתוקה.

 

מבקשת סליחה אם מישהו או מישהי נפגעו ממני (אפשר לכתוב לי פה או באישי ואחרי יוכ אולי אצליח להתנצל כמו בן אדם) וגם מבקשת סליחה ממי שאני מייבשת אותו עם ההודעות באישי... 

 

ומאחלת גם לכם להרגיש מהמתוק הזה שכתבתי עליו, ובכל מקרה שתהיה שנה מתוקה. כתיבה וחתימה טובה

לפני שבוע. 13 בספט׳ 2021, 8:50

לויים וכהנים לבית המקדש.
את שבט יהודה צריך גם להחזיר... לתפקיד שלו.

וגם אותי. להחזיר הביתה. הלוואי וידעתי איפה ומה הוא בדיוק, אבל רוצה הביתה. הנשמה שלי רוצה הביתה... עייפה מהמסע.

לפני שבוע. 11 בספט׳ 2021, 21:15

הבנתי משהו. או אולי יותר נכון הבנתי את זה שוב. מחדש.
בטח כתבתי את זה לא מזמן וזה רק היכה בי שוב.

אני בפלונטר. ואי אפשר לעזור לי.
אלוקים הוא חלק משמעותי מהחיים שלי, קירבה אליו היא בין הרגעים הכי מאושרים שידעתי בחיי, וכנראה הרגע היחיד מבין המאושרים שהשיחזור שלו תלוי רק בי. וההגנה על הילדים, הגורים שלי היא אינסטינקט טבעי שהרבה זמן ניסיתי להילחם בו, אבל לא עוד.
שני הדברים האלה במציאות הנוכחית, ישאירו אותי כנראה במקום חבול, אומלל ואולי גם מאוד רחוק מאושר.

 

ואז מגיעים האנשים המקסימים שמנסים לעזור. אבל זה פלונטר. פרדוקס. אי אפשר לעזור.
אלה שרק ראו בזה אתגר מרתק יוצאים קצת מתוסכלים. אולי כועסים... אבל...


מי שאהב אותי באמת, הקשר איתי הכניס אותו למקום קשה מאוד. כי כשאוהבים רוצים שיהיה טוב לאחר, ולי כבר לא יהיה טוב. אהבה קצת תתן לי אור ומשמעות, אבל לא נוכל לממש אותה... וזה מתסכל. וכואב. לשנינו. 

ואני זקוקה לאהבה. זה הדלק שלי. ועכשיו כשאני כותבת את זה אני מרגישה כמו ערפד ששותה דם של אחרים. כי לאהוב אותי זה יהיה כואב. ואני זקוקה לאהבה הזאת ועצובה שבסוף היא מכאיבה למי... למי שאוהב אותי. למי שגם אני אוהבת...

 


ולא. אין פה פואנטה. רק סוג של טרגדיה.

ואולי גם בקשת סליחה, ממי שהכאבתי לו...

 

לפני שבוע. 9 בספט׳ 2021, 0:28

התפללתי הרבה בזמן האחרון. ככה זה אצלי כשחודש אלול ואז ראש השנה... 

וככה זה גם כשקשה ורע לי. 

 

מצאתי את עצמי שוב ושוב מבקשת בהירות. כל כך הרבה שאלות ומיסתוריות יש בחיים שלי (האמיתיים. אלה שרחוקים מהכלוב). אני צריכה זקוקה לאור. לדברים ברורים ובהירים. 

 

אבל קראתי לעצמי מבולבלת. 

זה כי העולם מסביב באמת כזה... 

אני גם מאמינה בשאלות. מאמינה שאם יהיו לי תשובות להכל והכל יהיה ברור לגמרי העולם פשוט יסתבך שוב. 

אבל מעדיפה פחות שאלות שקשורות בצורה כל כך ישירה ומעשית לחיים שלי. 

 

אומרים שמחשבה יוצרת מציאות. אז דווקא עכשיו, כשהבילבול שובר שיאים... אולי אני צריכה לשנות כינוי רק בשביל לשאוף לשינוי של המציאות? אבל לאיזה כינוי? אולי להוסיף מילה? 

 

(כן. יש משהו מטופש בלייחס כל כך הרבה חשיבות לכינוי באתר מפוקפק. אבל גם יש משהו מטופש בלכתוב כל כך הרבה דברים מהביפנוכו באתר מפוקפק 🤷🏻‍♀️)

 

תגובות עם עצות ורעיונות יתקבלו בברכה

לפני שבוע. 6 בספט׳ 2021, 14:11

נדמה לי שזהו. הם מנצחים.
הרעים.
ואני פצועה וחלשה ופשוט נכנעת.

וכבר הפכתי לאדם מהסוג שאני שונאת. מהסוג שאני בזה לו כל כך. זה שלא מסוגל לראות מטר קדימה. זה שלא מצליח לחשוב אפילו לשניה על טובת האחר. על נקודת המבט שלו.
הפכתי להיות כמוהם.
כי הם מנצחים.


וכשהכל ייגמר, ואני כבר לא אזכור את האישה שהייתי פעם, זאת שבזה לאנשים כמו שאני הופכת להיות, תזכרו אתם בשבילי, שפעם שמחתי. פעם היה לי לב טוב. פעם ראיתי את האדם שמולי. פעם ידעתי לאהוב...

 

אבל בינתיים, פשוט תתפללו עלי?

נראה לי שרק נס עוד יוכל לעזור... 

 

 

ושבכל זאת, תהיה לכם שנה מתוקה, מאחלת מכל הלב, כל עוד הוא ממשיך לחיות ולאהוב... 

לפני שבועיים. 4 בספט׳ 2021, 22:03

בא לי להיות של מישהו חוץ מהאחראית שיבוצים והאחראי כח אדם... 

אבל לא של מישהו שירצה רק לנצל... בזה הצמד הנ"ל מסתדר לא רע לבד.

(אבל ככה זה מלחמה, הם לא מנצלים אותי בשביל עצמם)

לפני שבועיים. 1 בספט׳ 2021, 8:52

והיום לקחתי חופש. 

צריכה להתחסן. וללכת למס הכנסה... 

וגם ה1 בספטמבר היום. 

וזה קצת כמו ראש השנה מבחינתי. 

אומרים שהתחלה של משהו קצת קובעת להמשך. לכן בתחילת עונת הגשמים מתפללים תפילה מיוחדת על גשם. בתחילת שנה אוכלים סימנים לשנה טובה. ורושם ראשוני... 

 

אז כמו ראש השנה זה יום חג ויום דין ביחד היום. אז מקווה להספיק להתפלל. 

לפני בערך חודש גייסו אותי מחדש למלחמה המטורללת הזאת. לא היו לי המון חודשים "על אזרחי" ועכשיו שוב הפסקתי כמעט הכל וחזרתי למערך קורונה. 

אתמול דגמתי בדיגום מהיר חברת כיתה של הבת שלי.

היא יצאה חיובית. 

לא אמרתי לילדה עד שהמורה שלחה הודעה להורים. 

ההרגשה היתה מצד אחד שמחה, שעזרתי למנוע בידוד של כיתה שלמה, אבל מצד שני... זה בעיקר מרגיש מזופת להיות זאת ששלחה את ההודעה שהילדה עם קורונה.

כתבתי להם אחר כך. (מי שמכיר אותי יודע שאני כמעט תמיד רק כותבת) שלא ישכחו לעשות pcr ושצר לי שהייתי שליחה לזה.  

 

אז בראש השנה ללימודים מתפללת לשנה טובה ומוצלחת. הרבה בריאות והצלחה לילדים שלנו. כל כך מגיעה להם שנה טובה. 

 

שלחתי שנה שעברה, אבל זה עדיין עושה לי מחנק בגרון ודמעות בעיניים. 

 

שתהיה לנו שנה טובה