כשקראנו קינות חשבתי על החורבן.
ועל השנים שלפני... ועל הנביאים שראו את זה בא... והציבור שלא הגיב טוב לאזהרות.
לראות משהו רקוב עם סוף ידוע מראש "בית חרוב החרבת..."
איך הרגישו כשראו את זה מגיע?
הם חשו הקלה בחורבן?
הצליחו להרגיש את האבל למרות שכבר ידעו שנים שזה עומד לקרות?
ואולי כמו רבי עקיבא, החורבן היה בשבילם סימן לנחמה שעוד תבוא?
אחרי שמשהו נשבר, סוף סוף אפשר לבנות מחדש
אלה שרואים בעצמם ממשיכי דרכם של חז"ל לא יאהבו את זה ששמה פה שיר הערב, אבל מרשה לעצמי. לא חייבים לשמוע, אבל הוא מתאים פה. והערב.
לא נביא אנוכי ולא בן נביא, אבל זוכרת משיעור היסטוריה שחז"ל התחילו כשנעלמה הנבואה. משהו נשבר שם. זה לא מלכתחילה, זה מראה על איזשהו נתק.
מתישהו השבר הזה יצטרך להתאחות.
ויש מצב שזה יהיה קשה בדיוק כמו כשהורידו לי את.הגבס: כאב לדרוך, ולא האמנתי שאפשר ללכת בלי קביים.
ובכל זאת גם משהו להערב
ןבמנגינה הכי נוגה ונוגעת שפגשתי (בימים בהם זכיתי להרגיש. זה עוד קורה לפעמים)