מעבר להרי החושך

לילה כמעט בלי שינה
שילוב של תרופות ומחשבות
אולי גירדתי ככה שעה וחצי במצטבר.

מקבלת רכב מנהלתי של מדא ויוצאת להדרכה.
איפושהו בסוף העולם. ימינה.
או במרכז הארץ שמאלה. תלוי את מי שואלים.
יש שלט שאומר שכדי ליסוע לירושלים צריך לפרסס.
הרגע יצאתי ממנה

סוכריות קפה, מים עם קרח
ושלמה ארצי

שומעת

וחושבת איזה חרא זה למות מתאונת דרכים רק כי לא ישנתי בלילה.

שואלת למי זה יכאב?
לאמא. לילדים.

זה יכאב לו?

ההגה לא נותן לי לסטות מהנתיב בלי לאותת.

נזכרת בקורס שלנו.
המדריך שונא שלמה ארצי
מזל שסיימתי לפני מפגן הבראטיות הזה.

עכשיו מתנגן לי

הסצנות שניתחתי מיליון פעם בראש במהלך הלילה מתעוררות שוב לחיים.
אולי פעם אכתוב להן סוף אחר.
אולי נעשה להן סוף אחר.

חוזרת ללילה לא שקט
מה שהוא שר שם היה באמת?
זאת הזיה? פנטזיה?
והכביש הזה?
ולמה הוויז שולח פתאום ליישוב אחר?

זה חוזר
וזה לא עוזר

שואלת את עצמי אם התחתונים שלבשתי יפים? ומה החבר'ה יראו אם יצטרכו לגזור לי את הבגדים...

ומה אתה היית רואה אם היית מקלף אותי מהמדים? כמו שהבטחת לא פעם.
וכמה הייתי זקוקה לזה שתקלף אותם עכשיו.
עם הדרגות. והפס הכחול.
והפוזה
והאחריות
והנהיגה הארורה הזאת.

לאט לאט
היית מקלף הכל
בזהירות ובדבקות
(אולי היה מתאים פה גם רגישות ונחישות, אבל זאת כבר פוסטראומה אחרת)

היית מוצא שם נשמה פצועה
משתוקקת

להיות אישה

להיות אישה ש.. {^~^}⁹

אולי כתבת על זה פעם
ומחקת

אולי דמיינתי

סוף סוף הוויז אומר לפנות ימינה.
הכביש הבלתי הזה
והבלתי נגמר

פתאום שלמה ארצי נזכר ושר

בחצות, אחרי נסיעה חזור על סטרואידים (באמת), כשמתיישבת סוף סוף לאכול
יש הקפצה
ואז חזל"ש
ולעזעזאל עם הפוזה
ועם האדרנלין

עוד לילה לא שקט