ביום הזיכרון השכול נראה כמעט פסטורלי.
מאופק. יפה כזה. נכון.
אצילי.
הגעגוע נוגה,
הזכרונות כואבים עד לנקודה הכי עמוקה שיש, אבל אז נשארים שם.
יש אנשים שהשכול שלהם הוא כזה.
לרוב הם כאלה שצומחים מהשבר.
אנחנו פוגשים אותם ביום הזיכרון יפים ונכונים, בבתי קברות, ברדיו ועל המסך.
גם הפוסטראומה לפעמים נראת לי כזאת. זכרונות כואבים מתוחמים בזמן ובטריגרים.
הפוסטראומה שלי אחרת.
כזאת שאין לה יום זיכרון,
אבל הטריגרים שלה מציפים את החדשות והרשתות החברתיות בלי אזהרה ובלי תאריך מסויים.
לקח לי זמן עד שהבנתי והכרתי בה,
בטראומה הלא פסטורלית ולא פוטוגנית שלי. הטראומה הלא יפה. המלוכלכת (ולא בקטע טוב).
לקח לי עוד יותר זמן להבין שגם טראומות אחרות יכולות להיות כאלה.
גם אם מה שגרם להן אלה הדברים הטובים והנכונים.
עוד לא יודעת איך לגשת לטראומה שלי. נמסה ונרגשת כשבכלל מכירים בה.
אני בלתי נסבלת אחרי שפוגשת טריגר, ולא יכולה להסביר למה. ומבינה שיש מעגל שני של נפגעים...
לא יכולה ללמוד מעצמי כלום על אחרים. כי בני אדם שונים אחד מהשני, כי הסיפור שונה. כי הכל שונה.
ובכל זאת הייתי רוצה לעמוד (אם צריך מרחוק) להישיר מבט או להשפיל עיניים. לשמוע. או לשמוע את השקט. לדמוע. לחבק, אולי רק במבט.
אני יודעת שמה שאראה שם לא בטוח שיהיה יפה. גם אם הטראומה הגיעה מהסיבות ה"נכונות".
הכאב לא תמיד יוצא פוטוגני כמו שמראים לנו ברחוב, במסך ובטקסים.
הוא ארוך.
והוא מעוות ומשבש את החיים בנקודות הכי עמוקות, והכי חשובות שלהם.
זה לא תפקיד שלי לתקן או לרפא. או יותר נכון מותר לי לנסות לרפא רק את מה שקשור לטראומה שלי.
כשזה של האחר, התפקיד שלי הוא רק להביט מהצד, לא להיבהל ולחבק את כל מה שרואה שם. את הכאב והכעס. את העיוות שאולי נוצר. את הכתמים והשריטות.
ואז לנסות לגלות מה מתאים ופשוט להיות...
בינתיים לא הצלחתי לגלות מה מתאים.
ואולי הכי מתאים שכרגע אפילו לא אנסה
(זה כואב לי. כי אוהבת...)
השנה בורחת מהיום הזה
אל האמבולנסים
מקווה קצת לכבות אותו עם מנה של אדרנלין.
אל תכעסו עלי
הסינרגיה של כאב, תקווה, אהבה, וטראומה עלולים ליצור שילוב קטלני בימים כאלה.
לפחות בורחת למשהו שיש בו ערך, ואולי אפילו הצלת חיים. תסלחו לי?
חמלה זה גם קצת כמו החלמה?