שנה שעברה דמיינתי את ראש השנה כמו אסיפת הורים. יושבים יחד, המחנכת, ההורים, היועצת והמנהלת... וחושבים איך לעזור לילד להתקדם. בכיתות הגבוהות גם התלמיד מצטרף.
השנה מדמיינת אותו כמו בדיון מפקדים בכניסה לשדה קרב. והרמטכ"ל מגיע. פוגש את החיילים העייפים, רואה את מה שעשו ואת מה שצריך...
אני בוגרת שירות לאומי.
לא השתתפתי במלחמה.
אז לא יודעת איך זה נראה.
אבל מותשת.
ואני במלחמה שלי
ויש עוד דרך
ויש לאן להגיע
אבל לפעמים זה מרגיש כמו שדה קרב.
וזה לא מקום נשי. ואני פוחדת על הילדים. אבל אין לי ברירה.
אולי לא אכתוב על מקום שלא מכירה אישית.
אז לא רמטכ"ל באיזה ישב"צ בשדה קרב.
אולי במקום אכתוב על יום במד"א-קורונה. (חכו. האבולה בדרך 😅)
העומס. העבודה הלא נגמרת.
והעלייה בתחלואה.
והעומס בבית חולים.
והעומס על הדוגמים שנשארו, אלה שלא חולים בבית. או יושבים שבעה על... (כן. זוכרת דוגמת שהדביקה בן משפחה בקורונה וזה נגמר רע)
ולרגע כשמחלקת תקשוב שוב כפתה עלינו הפסקה (זה יצר אחר כך עומס מטורלל, אבל הפסקה זה לפעמים טוב) הגיע המנהל מרחב ובדק מה איתנו, ואיך אפשר לעזור.
ואז הוא הוריד מהמשרדים את האלה עם הדרגות. ועבדנו כולנו ביחד.
אז כזה
כשאני עייפה וכמעט מיואשת
ואין לי מושג איך הכל ייגמר
והכל נראה בלאגן ומלא בבוץ
גם בחיים שלנו כעם, וגם בחיים האישיים שלי...
אין לי ספק שהוא בא
ובודק מי מותש
וכמה
ואיך אפשר לעזור
ומקשיב ומעודד
ועובד איתנו ביחד
ככה מרגיש לי "יום הדין" מחר
ברמה האישית יש לי הרבה מה לעשות ולעבוד ולתקן, וגם לקוות ולהתפלל...
וברמה הלאומית, מאחלת לנו שקט ושלווה. שהחדשות הכי סוערות יהיו על הבגרות במתמטיקה (כשאני סיימתי עם שלי בדיוק פרצה מלחמה 🤫🤦🏻♀️). ושהחטופים יחזרו כבר הביתה.
במד"א מאחלים לנו שנפנה רק יולדות, אז גם עם זה מסכימה. יולדות ואבטחות של הופעות (את משחקי הכדורגל מוכנה למסור לחובבי הז'אנר)
יש לי גם הרבה מה להודות על השנה שחלפה, ובכל זאת רוצה שבשנה שמגיעה יהיה טוב ומתוק יותר. ומואר...
שתהיה שנה טובה ומתוקה
יצא לי דביק כזה, נכון?
לפעמים זה מעצבן אותי סגנון כזה דביקי. משהו מרגיש לא אמיתי. לא מחובר למציאות.
אבל הפעם זה החיים עצמם, והם לא השאירו לי ברירה אלא להיות כזה גוש דבק.
אני לא אגיד שנה דבש, דבש עושה לי כאבי בטן 🤪
שנה טובה