מעבר להרי החושך

הובאו בו הרוגי ביתר לקבורה וכו'... 

חג שמח 😅

כשקראנו קינות חשבתי על החורבן.
ועל השנים שלפני... ועל הנביאים שראו את זה בא... והציבור שלא הגיב טוב לאזהרות.

לראות משהו רקוב עם סוף ידוע מראש "בית חרוב החרבת..."

איך הרגישו כשראו את זה מגיע?

הם חשו הקלה בחורבן?
הצליחו להרגיש את האבל למרות שכבר ידעו שנים שזה עומד לקרות?
ואולי כמו רבי עקיבא, החורבן היה בשבילם סימן לנחמה שעוד תבוא?

אחרי שמשהו נשבר, סוף סוף אפשר לבנות מחדש

אלה שרואים בעצמם ממשיכי דרכם של חז"ל לא יאהבו את זה ששמה פה שיר הערב, אבל מרשה לעצמי. לא חייבים לשמוע, אבל הוא מתאים פה. והערב.

לא נביא אנוכי ולא בן נביא, אבל זוכרת משיעור היסטוריה שחז"ל התחילו כשנעלמה הנבואה. משהו נשבר שם. זה לא מלכתחילה, זה מראה על איזשהו נתק.

מתישהו השבר הזה יצטרך להתאחות.
ויש מצב שזה יהיה קשה בדיוק כמו כשהורידו לי את.הגבס: כאב לדרוך, ולא האמנתי שאפשר ללכת בלי קביים.

ובכל זאת גם משהו להערב

ןבמנגינה הכי נוגה ונוגעת שפגשתי (בימים בהם זכיתי להרגיש. זה עוד קורה לפעמים)

לילה כמעט בלי שינה
שילוב של תרופות ומחשבות
אולי גירדתי ככה שעה וחצי במצטבר.

מקבלת רכב מנהלתי של מדא ויוצאת להדרכה.
איפושהו בסוף העולם. ימינה.
או במרכז הארץ שמאלה. תלוי את מי שואלים.
יש שלט שאומר שכדי ליסוע לירושלים צריך לפרסס.
הרגע יצאתי ממנה

סוכריות קפה, מים עם קרח
ושלמה ארצי

שומעת

וחושבת איזה חרא זה למות מתאונת דרכים רק כי לא ישנתי בלילה.

שואלת למי זה יכאב?
לאמא. לילדים.

זה יכאב לו?

ההגה לא נותן לי לסטות מהנתיב בלי לאותת.

נזכרת בקורס שלנו.
המדריך שונא שלמה ארצי
מזל שסיימתי לפני מפגן הבראטיות הזה.

עכשיו מתנגן לי

הסצנות שניתחתי מיליון פעם בראש במהלך הלילה מתעוררות שוב לחיים.
אולי פעם אכתוב להן סוף אחר.
אולי נעשה להן סוף אחר.

חוזרת ללילה לא שקט
מה שהוא שר שם היה באמת?
זאת הזיה? פנטזיה?
והכביש הזה?
ולמה הוויז שולח פתאום ליישוב אחר?

זה חוזר
וזה לא עוזר

שואלת את עצמי אם התחתונים שלבשתי יפים? ומה החבר'ה יראו אם יצטרכו לגזור לי את הבגדים...

ומה אתה היית רואה אם היית מקלף אותי מהמדים? כמו שהבטחת לא פעם.
וכמה הייתי זקוקה לזה שתקלף אותם עכשיו.
עם הדרגות. והפס הכחול.
והפוזה
והאחריות
והנהיגה הארורה הזאת.

לאט לאט
היית מקלף הכל
בזהירות ובדבקות
(אולי היה מתאים פה גם רגישות ונחישות, אבל זאת כבר פוסטראומה אחרת)

היית מוצא שם נשמה פצועה
משתוקקת

להיות אישה

להיות אישה ש.. {^~^}⁹

אולי כתבת על זה פעם
ומחקת

אולי דמיינתי

סוף סוף הוויז אומר לפנות ימינה.
הכביש הבלתי הזה
והבלתי נגמר

פתאום שלמה ארצי נזכר ושר

בחצות, אחרי נסיעה חזור על סטרואידים (באמת), כשמתיישבת סוף סוף לאכול
יש הקפצה
ואז חזל"ש
ולעזעזאל עם הפוזה
ועם האדרנלין

עוד לילה לא שקט

ביום הזיכרון השכול נראה כמעט פסטורלי.
מאופק. יפה כזה. נכון.
אצילי.

הגעגוע נוגה,
הזכרונות כואבים עד לנקודה הכי עמוקה שיש, אבל אז נשארים שם.

יש אנשים שהשכול שלהם הוא כזה.
לרוב הם כאלה שצומחים מהשבר.
אנחנו פוגשים אותם ביום הזיכרון יפים ונכונים, בבתי קברות, ברדיו ועל המסך.

גם הפוסטראומה לפעמים נראת לי כזאת. זכרונות כואבים מתוחמים בזמן ובטריגרים.

הפוסטראומה שלי אחרת.
כזאת שאין לה יום זיכרון,
אבל הטריגרים שלה מציפים את החדשות והרשתות החברתיות בלי אזהרה ובלי תאריך מסויים.
לקח לי זמן עד שהבנתי והכרתי בה,
בטראומה הלא פסטורלית ולא פוטוגנית שלי. הטראומה הלא יפה. המלוכלכת (ולא בקטע טוב).

לקח לי עוד יותר זמן להבין שגם טראומות אחרות יכולות להיות כאלה.
גם אם מה שגרם להן אלה הדברים הטובים והנכונים.

עוד לא יודעת איך לגשת לטראומה שלי. נמסה ונרגשת כשבכלל מכירים בה.
אני בלתי נסבלת אחרי שפוגשת טריגר, ולא יכולה להסביר למה. ומבינה שיש מעגל שני של נפגעים...

לא יכולה ללמוד מעצמי כלום על אחרים. כי בני אדם שונים אחד מהשני, כי הסיפור שונה. כי הכל שונה.

ובכל זאת הייתי רוצה לעמוד (אם צריך מרחוק) להישיר מבט או להשפיל עיניים. לשמוע. או לשמוע את השקט. לדמוע. לחבק, אולי רק במבט.

אני יודעת שמה שאראה שם לא בטוח שיהיה יפה. גם אם הטראומה הגיעה מהסיבות ה"נכונות".
הכאב לא תמיד יוצא פוטוגני כמו שמראים לנו ברחוב, במסך ובטקסים.
הוא ארוך.
והוא מעוות ומשבש את החיים בנקודות הכי עמוקות, והכי חשובות שלהם.

זה לא תפקיד שלי לתקן או לרפא. או יותר נכון מותר לי לנסות לרפא רק את מה שקשור לטראומה שלי.
כשזה של האחר, התפקיד שלי הוא רק להביט מהצד, לא להיבהל ולחבק את כל מה שרואה שם. את הכאב והכעס. את העיוות שאולי נוצר. את הכתמים והשריטות. 

ואז לנסות לגלות מה מתאים ופשוט להיות...

בינתיים לא הצלחתי לגלות מה מתאים.
ואולי הכי מתאים שכרגע אפילו לא אנסה
(זה כואב לי. כי אוהבת...)

השנה בורחת מהיום הזה
אל האמבולנסים
מקווה קצת לכבות אותו עם מנה של אדרנלין.

אל תכעסו עלי
הסינרגיה של כאב, תקווה, אהבה, וטראומה עלולים ליצור שילוב קטלני בימים כאלה.
לפחות בורחת למשהו שיש בו ערך, ואולי אפילו הצלת חיים. תסלחו לי? 

חמלה זה גם קצת כמו החלמה? 

מתי אתם מרעישים במגילה?
ב"המן" זה קלאסי.
יש כאלה שמרעישים/מרעישות גם ב"זרש", כנראה פמניסטיות.
שמעתי גם כאלה שהרעישו בסוף, כשאחשורוש שם מס...

ואז אחי סיפר לי שבירושלים, יש כאלה שמרעישים כשמזכירים את "הפרוזים".

פרוזים, למי שלא מכיר, הכוונה לכל אלה שלא גרים בערים מוקפות חומה מימי יהושע בינון. אלה שחוגגים פורים ב-י"ד אדר. בעיקר אלה שהם לא ירושלמים.
הסיבה המשוערת להרעשה הזאת, היא שהרבה מהלא ירושלמים, מגיעים בבוקר שושן פורים לירושלים, כמו איזה דוד חילוני. רק מתחפשים ואוכלים סעודה. בלי להתחייב בשום מצווה ממצוות פורים. וכנראה גם לא רואים להם את הקדושה של פורים על הפנים ביום הזה.

ירושלים כבר מזמן לא מוקפת חומה. ומי שגרה כרגע ביישוב מוקף חומה (שמורכבת מגדר חשמלית, מצלמות ומערכת מכ"מים) זאת דווקא אני ולא אחי שגר קרוב ליער ירושלים, ואין דבר שירחיק בינו לבין חיות הבר (מקנאה בו על זה לפעמים), בדיוק כמו בנבואת זכריה פְּרָזוֹת֙ תֵּשֵׁ֣ב יְרֽוּשָׁלִַ֔ם.

הפסוק הזה תמיד מזכיר לי שכנראה פעם ישב בירושלים קופירייטר גאון.

איך קוראים ל"חברה העירונית לשיכון ירושלים בע"מ"?

פרזות

ואיך קוראים לתאגיד המים של ירושלים?

הגיחון

בכולופן היום, כשהירושלמים קראו מגילה במוצאי תענית אסתר, כאחרוני הפרוזים (גיליתם איך זה לצום בקריאת מגילה?), מצאתי את עצמי מזמזמת בשקט ובחיוך מנצח:

ולא יכולתי לוותר, אז עוד ביצוע. אולי בעצם ה-ביצוע:

פרזות תשב ירושלים

פורים שמח למוקפים ולאלה שלא

מסתבר שהייתי צריכה להגיע לתיכון רנדומלי בירושלים כדי לגלות שיר שמספר לא מעט ממה ש... ממה שאני.
שיר שהכרתי.
רק אף פעם לא חשבתי על המילים.

(אלוהים, רק שהמחנך של י3 לא כאן 😱)

וגם הימים האלה שהרב קרליבך מדבר עליהם באים

ומה שמעניין שלדעתי הם באים בצורה שונה ממה שחשבתי 

הצמא הכי גדול לדבר ה' הוא דווקא איפה שלכאורה הוא היה אמור להיות. בציבור הדתי. בישיבות... במובן מסויים, שם הוא הכי חסר. בלי לוותר על האמונת חכמים, דבר ה' נעלם לנו בתוך חז"ל ו2000 שנה של תורה שבעל פה. 

וזה מתחבר שוב לשיר הראשון

הנה האור חוזר
ציור של יום חדש גוזר
אל מול עיני פרחים שוזר
אני רוצה לחיות

זה יותר מסתדר לי עם דבר ה'... 

לילה טוב, במיוחד לחופרים ולחופרות 😇

מתלבטת מה יותר מדוייק

בכולופן הכרתי אליפלט כזה. 

שאין לו אופי אפילו במיל. 

קשה לחיות עם אליפלט... 

רציתי

ניסיתי

וחוששת שנכשלתי

ה"אליפלט" שלי לא מת. 

שאלוהים ישמור אותו. 

קשה להסתדר בעולם כשאין אופי אפילו במיל. 

אני הולכת. ודואגת (כמו שדואגים לילד קטן) 

ובוכה וכואבת

מבְּלִי דַעַת מַדּוּעַ וְכֵיצַד וּבְשֶׁל מַה זֶּה וְאֵיךְ.

נדמה לי שזה הביצוע שעושה לי את זה 

בפוסט הזה

כמה יפה וכמה מסובך... 

יום הדין היה לי משהו קצת מבלבל:

זה יום של משפט

אבל זה חג

משהו קצת לא מסתדר עם זה ביחד... 

עד שהגעתי לאסיפת הורים. 

לא של הבת החנונית. של זאת שלא אוהבת ללמוד. 

חייבת לציין שידעתי מה מצפה לי ובאמת פחדתי... גם היא פחדה. 

אבל השיחה עם המחנכת לא היתה שיחת נזיפה. 

ממש ישבנו ביחד וחשבנו איך לעזור לילדה לצמוח ולפרוח ולגדול. ממה אפשר להרפות? על מה עדיף להקפיד? מה ידרבן אותה? 

יצאתי מהאסיפת הורים בהרגשה שיש מורה שאוהבת את הבת שלי. כמה טוב וכיף שיש מורה כזאת, שאכפת לה... 

אני מאמינה שמחר האל/ה'/היקום (תקראו לזה איך שתרצו) ישבו בדיוק כמו המחנכת של הבת שלי ויחשבו מה הכי יעזור לנו לגדול ולהתפתח. זה הזמן שלנו גם לחשוב עם עצמנו מה יעשה את זה, אולי ככה יהיה יותר קל, ולא נזדקק לכאפות חזקות. (ואם זה מה שעוזר לנו, נוכל לקבל את הכאפות יותר בהבנה. הן יעזרו יותר) 

היתה שנה מטורללת

אצלי גם במישור האישי וגם כמובן במישור הלאומי... 

אז מאחלת לכולנו שתכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. שתהיה שנה טובה, ושכולם יגיעו כבר הביתה

1. יש מצב שטראמפ ביים את ניסיון ההתנקשות? 

נראה לי זה מסית את התשומת לב מהבעייתיות שלו למקומות אחרים... 

2. להבדיל, בסדרת קיץ המגזרית לילדים, פרק 6, בערך מדקה 8... הקטע עם ה42 זה מחווה להורים, או ממש עוד ערך שאנחנו רוצים לחנך עליו את הילדים? 🙃