מעבר להרי החושך

של זה שאין אף אחד קרוב שדואג לך:

את יכולה לחכות מאוחר בלילה בצומת חשוכה (ואדומה לא רק מתאונות דרכים) ואף אחד לא ידאג לך. אם לא יקרה לך כלום אף אחד לא יידע ולא ישים לב.

בעצם, לא יודעת אם זה יתרון.

בדיחה לא מצחיקה. 

בכלופן משחקת עם הילד כדורגל סחרחורת. 

כדורגל שהכלל העיקרי בו הוא שכל צעד שאמא עושה היא חוטפת סחרחורת. וצמרמורת. 

לא בא לי סגירת מעגל עצובה שכזאת לתקופה של תקוות. 

כל עוד זה תלוי בי זה לא נגמר. זה בקושי התחיל. 

עזבו. סחרחורת. 

תקוות. 

נראה לי החום עולה. 

הנה. אני שוב כאן. 

לא בטוחה שזה סימן טוב. 

כמעט בטוחה שזה לא. 

אני יודעת שאפשר להיות כאן ולחלוק חוויות טובות ומצמיחות. אבל איכשהו אני מגיעה לכאן בעיקר כשזה המקום האחרון שלי שעוד מותר בו לנשום, וגם זה רק קצת. 

אז שוב אבודה ושוב מבולבלת. 

היום ממש הייתי צריכה לעצור את עצמי כדי לא להשחיל איזו בדיחה צינית. 

אני שונאת את מבולבלת הצינית. 

אדם טוב גרם לי לוותר על הציניות ואני מקווה שלעולם לא אחזור אליה. שלעולם לא אזדקק לה שוב. 

מאחלת לעצמי שיום אחד אכתוב פה רק דברים טובים. על חוויות נעימות ומצמיחות (גם אם פיזית כואבות 😇). 

עד אז, תזכירו לי שאני לא אוהבת ציניות? 

ונעמי שמר, לא בשיר הקלאסי לחג, סתם כי בא לי: 

תהיו אופטימים, טוב? 

ימים סוערים שכאלה
פחד
ייאוש
ומן רכבת הרים כזאת שלפעמים יש בה לכמה שניות גם תקווה.
ואז עצב
וחוסר אונים.
ותחושה שנשרפת. מבפנים.

אין לי זמן לזה.
יש בערך שעה לבכות לפרוק ולהתאפס על עצמי.
מחפשת איזו מוזיקה בהתחלה כדי לבכות (אשלח בפעם אחרת. בעיקר כי קשה להסביר) ואחר כך משהו כדי להתעורר ולחזור לתפקוד מלא. אל הילדים.

פוחדת שאם אפול לא יהיה מי שיעזור לי לקום. ואפילו שפשוט לא ישימו לב וידרכו עלי.

אז עד ש... אהיה שוב במקום שבטוח להתפרק בו, שולחת קישור לנציגות ביוטיוב ולפלייליסט הכי משעשע שמצאתי בספוטיפיי (לחובבי הזאנר משוגעים כמוני. והפעם זה לא יהורם גאון)

עוד קצת. עוד בערך שבועיים וחצי שלוש אולי יהיה כבר מותר לבכות. להתפרק. אולי אהיה כבר פחות נחוצה... ואולי דווקא יותר. אולי אהיה במקום אחר.

חלק מהזמן חושבת שכתבו את השיר הזה עלי.
או לפחות חלק ממנו.
וזה לא הדבר היחיד שמזכיר אצלי את ריטה.

למי שחוגג 🤪

לא חשבת שבאמת אשכח לציין פה את החג הכי חשוב בשנה, נכון? 

(מציינת פה כי אין לי מקום אחר לציין 🙈) 

זהו. לא באמת חזרתי לפה. לא לחפש אותי ולא לפנות. 

תודה! 

מן ערב שכזה.
השירים הכי יפים ברדיו.

לא הלכתי לטקס השנה.
הבחור הצעיר שלי נרדם ונשארתי בבית.

והצטערתי שאני לא בבית.
לא בבית שבמקרה גרה בו עכשיו, הכוונה לבית. איפה שגדלתי. איפה שחלק אולי כבר פחות רוצים אותי אבל כמו הרבה אחים שלי, זה עדיין הבית שלנו.
בני השכבות גיל של... בטח יבואו מחר כולם. לפחות אלה של זה שנהרג בצוק איתן. החברים של ההוא ממלחמת יום כיפור בטח לא כולם...
ולבנון. לעזעזאל עם לבנון. עוד לפני ששמענו בחדשות שמענו מסוקים. אמא ידעה לזהות את הכיוון וידעה אם צריך להדליק את הרדיו...
השכנה של ההורים שלי נפטרה בפסח האחרון. וסוף סוף תפגוש את הבן שלה. אהבתי אותה. היא לימדה אותנו אומנות ואני חייבת לה המון... ובעיקר את היכולת להעז ולנסות.

הנשיא בטלויזיה דיבר על אחדות...

אני גרה בתוך מלחמה.
מניחה שחלקכם חושבים שבגללי יש לנו מלחמות. חלקכם אולי חושבים כמו מי שגר כאן, ש'אם יש ירושלים עברית...' זה בזכות אלה שישבו ויושבים כאן.

כבר לא יודעת אם רוצה לגור כאן.
לאו דווקא בגלל המלחמות.

בינתיים, חובשת.
טיפלתי בפצועים בלי הבדלי דת/גזע/מין ואזרחות. מחייכת כשרואה את הצוות שהגיע מרחוק עם קסדה ושכפצ.

לילד שלי, בטח כמו הרבה אמהות פה, מנסה להבטיח שעד שיגדל כבר לא יצטרכו צבא... ליתר ביטחון יחד עם זה שמנסה להכחיד אופנועים מהתודעה שלו (שריטות של חובשים), מטפטפת לו ש8200 זה אחל'ה.

והנה אני שוב.
כותבת את עצמי לדעת.
אולי כי היום הזה כבד לי מדי. גדול עלי.
מנסה להפעיל פרוטקציות כדי לעלות משמרת בוקר מחר. פשוט כדי לברוח...

שמרו על עצמכם

באתי לכתוב את הכותרת והפלאפון בא להשלים לי אוטומטית את הכותרת הקודמת שכתבתי כאן שהתחילה ב'על'. 

'על שבר בת עמי' 

האמת שגם היא הולמת כנראה, אבל מסתבר שכבר השתמשתי בה כאן. 

אז אשתמש שוב ב'על סף' כדי להגיד שחוששת שאנחנו על סף חורבן. 

וזה לא כי הביביסטים צודקים, ולא כי החרדים צודקים. וגם לא כי השמאלנים צודקים. ולא כי בעיירות הפיתוח צודקים ולא כי ההיטקיסטים צודקים... 

זה כי ההיסטוריונים צודקים. 

ועד שאנחנו לא נלמד את השיעור, ההיסטוריה תחזור על עצמה שוב ושוב. לא תהיה לה ברירה. 

ואני, לפעמים נדמה לי שאלוהים הביא עלי כל כך הרבה סערות אישיות, כדי שפחות אראה וארגיש מה קורה לנו כעם. כי אם היה לי פנאי נפשי לראות, כנראה זה היה קורע לי את הלב. 

קיבלתי קורס 60. 

מעבירה שיעור טראומה

מביאה קסדה, צווארון, רצועות ולוח גב. 

עוד לפני שמתחילה לדבר אחת החניכות רואה את הציוד: 

"אני רוצה שתקשרו אותי!!!"

🤔

🤪

חושך
לילה
הקפצה
אמבולנס.

אנחנו בדרך לחבירה עם הסהר האדום.
תאונת דרכים.

אני חובשת עם נהג נחמד שמזמן לא פגשתי.
מנצלת את הנסיעה הקצרה להתעדכן ולעדכן מה נשמע.
מספיקה לזרוק משפט שהשיחה על הפגיעות מיניות שהיתה אתמול בהשתלמות, היתה קשה ומציפה.

זהו. הגענו.
פצוע עם חשד לחבלת ראש (חבלה חיצונית היתה לו בטוח. השאלה היא כמה קשה היה המצב בפנים). וסליחה על הגזענות, אבל השפה הראשונה שלו כנראה היתה ערבית.

יצאנו לדרך.
מדדים.
מנסה לתשאל מה שמצליחה.
רוצה לכתוב בטאבלט.

והנהג אמבולנס, שלמעשה הוא גם המפקד שלי כרגע, כל רגע קורא לי. מדבר בשקט (כאילו הוא לא יודע שבאמבולנס שלנו לא שומעים מאחורה אם לא צועקים). שואל שוב שאלות. מבקש שאת הטאבלט אני אכתוב כשאני על הכיסא פרמדיק...

ואז נפל לי האסימון:
הוא לא רצה להשאיר אותי לבד עם הפצוע.
הוא רצה שארגיש שהוא דואג.
שארגיש שאני לא לבד...

כל כך התרגלתי שאין בסביבה הקרובה אנשים שרואים אותי, שלקח לי זמן להבין.
(יש אנשים שאכפת להם ורואים אותי. אבל הם לא בסביבה הקרובה ביומיום)

אני ממש מקווה שאתה לא נמצא פה (כי מגיע לך חיים קלים יותר) אבל תודה נהג יקר, שהזכרת לי מה זה שרואים אותך. ששמים לב. שאכפת ממך...