יום הדין היה לי משהו קצת מבלבל:
זה יום של משפט
אבל זה חג
משהו קצת לא מסתדר עם זה ביחד...
עד שהגעתי לאסיפת הורים.
לא של הבת החנונית. של זאת שלא אוהבת ללמוד.
חייבת לציין שידעתי מה מצפה לי ובאמת פחדתי... גם היא פחדה.
אבל השיחה עם המחנכת לא היתה שיחת נזיפה.
ממש ישבנו ביחד וחשבנו איך לעזור לילדה לצמוח ולפרוח ולגדול. ממה אפשר להרפות? על מה עדיף להקפיד? מה ידרבן אותה?
יצאתי מהאסיפת הורים בהרגשה שיש מורה שאוהבת את הבת שלי. כמה טוב וכיף שיש מורה כזאת, שאכפת לה...
אני מאמינה שמחר האל/ה'/היקום (תקראו לזה איך שתרצו) ישבו בדיוק כמו המחנכת של הבת שלי ויחשבו מה הכי יעזור לנו לגדול ולהתפתח. זה הזמן שלנו גם לחשוב עם עצמנו מה יעשה את זה, אולי ככה יהיה יותר קל, ולא נזדקק לכאפות חזקות. (ואם זה מה שעוזר לנו, נוכל לקבל את הכאפות יותר בהבנה. הן יעזרו יותר)
היתה שנה מטורללת
אצלי גם במישור האישי וגם כמובן במישור הלאומי...
אז מאחלת לכולנו שתכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. שתהיה שנה טובה, ושכולם יגיעו כבר הביתה
