מעבר להרי החושך

בהתחלה לא רציתי לשבור את הצום הזה. של שלושה שבועות. התרגלתי לשקט. היה בו אפילו משהו נקי. 

ואז אמרתי לעצמי שצריכה זמן לחשוב עם איזה שיר. ומתי. 

 

והיום אחהצ פתאום ידעתי עם איזה שיר אשבור את הצום מוזיקה.
עם שיר שהוא סוג של משאלה עצובה.
שרוצה ולא רוצה שתתגשם.
שיר שקורא לו לחזור הביתה.
אבל אין לו בית. כל בית אצלו מרגיש בית כלא.
הלוואי והיה איזה בית... אבל המקום היחיד שהרגיש לו אי פעם קצת קן, נעלם עכשיו.

 

 

 

 

 

ואני. רציתי להיות בית. ואם לא אז קן. אבל עכשיו חולמת פשוט על חיבוק חם. 

קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי...

 

אני כבר בקושי בוכה.
יש בבכי משהו טהור.
משהו מנקה.

 

אני כבר בקושי בוכה. שקועה עמוק בכאב עד שבקושי מרגישה בו. עסוקה יותר בלשרוד.

אני חושבת שכדי לבכות צריך פנאי. צריך תקווה, או לפחות זיכרון מימים אחרים להצטער על לכתם.
וצריך מקום קצת יציב או בטוח שמותר לגלות בו חולשה.

 

הכל מבולבל וחסר עד שכבר שכחתי מה אבד לי ומה רציתי ואיך חיים נורמלי.

כרגע בקושי בוכה לצערי. לא על ירושלים ולא על עצמי. וזה רע.

 

 

 

הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהֹוָ֤ה ׀ אֵלֶ֙יךָ֙ וְֽנָשׁ֔וּבָה חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם׃

 

אני רוצה עוד ילדים.
אני רוצה להביא חיים.
רואה חברות שגדלו עם כמה וכמה אחים ואחיות וכיף להן. יש להן מן חבורה תומכת כזאת וביחד שאי אפשר להסביר. והילדים שלי מבקשים אחים... וגם אני צמאה לחוויה הזאת של הריון ולידה. של חולשה פיזית ועוצמה של יצירת חיים. של כאב ושמחה.

אבל רוצה שהפעם הקן ירגיש לי בטוח. מוגן. עוטף. אני לא אחליש את עצמי שוב בלי לדעת שיש לי ולילדים הגדולים שלי מקום יציב ובטוח להיות בו בזמן החולשה הזאת...

אני מתפללת שזה יהיה הקן הזה, שמישהו יטרח להבין שהוא צריך לבנות לו קירות ולא לנעוץ לי סכין בגב כשאני חלשה ופגיעה. רוצה שזה יהיה זה כי ככה הכי פשוט. ככה יהיה הכי קל לילדים. ככה רציתי בהתחלה.

אבל העיקר שיגיע כבר. שאדע למי אני שייכת. שאמצא כיוון ברור ללכת אליו ואוכל לצאת כבר למסע. 

 

מבולבלת 

אז אחרי שראיתי את מטריקס 4... 

מסתבר שאת הגלולה הכחולה כבר לקחתי. 

המון זמן. 

ואז הפסקתי. 

 

אבל אף אחד לא הגיע עם גלולה אדומה לחלץ אותי מפה. ואני נחשבת למשוגעת שמזיקה לעצמה ומי יודע אם לא לסביבה. 

 

אז אולי כדאי שאתעורר מהסרט, אחטוף את הזפטה שאחטוף, ואחזור לכדורים הכחולים ההם. להיות הילדה הטובה והשקטה. להיות הרובוט שכמעט הצלחתי להיות. הרבה תועלת לא אביא ככה. אבל אולי אפחית נזקים. 

 

 

(לא באמת. אם היה לי מישהו שסומכת עליו הייתי חוזרת לכדורים ונותנת את השליטה למישהו אחר בזמן שאני מכבה את עצמי. אבל אין אף אחד כזה 🤷🏻‍♀️)

מסתובבת בירושלים היום.
בשכונות החרדיות, במרכז העיר, בקניון...
העיר נראית כמו אתר בניה. לא מפסיקה לצמוח ולהתפתח.
לכאורה גם חיי הרוח שלה פורחים.
מוזאונים, תיאטרון וישיבות לרוב.

אבל בכל זאת מתפללת שיתן כבר רוח בעצמות היבשות האלה. כי ירושלים מלאה בניינים, מלאה בתוכן, אבל חסר בה משהו.
קשה לי להגדיר מה זה המשהו הזה, כי נולדתי לתוך חסרונו, אבל בטוחה שחסר. ושהוא כנראה קשור לאהבה, כי פעם שעברה שהחרבנו את העיר הזאת זה היה בגלל חוסר באהבה.

בכל מקרה עצמות יבשות בצורת הרבה בניינים, רכבת קלה ולכאורה חיי רוח כבר יש. עכשיו צריך רק את הנס שיחייה את העיר הזאת.

 

 

 

סליחה ממי שמקפיד לא לשמוע בשלושת השבועות.
אחד השירים הופיע לי כפרסומת כשחיפשתי את השני.

לא. התשובה לא נמצאת לא בשיר הראשון ולא בשיר השני. אבל שניהם של ירושלים ושניהם גרמו לי לבכות. אני אוהבת את העיר הזאת.
היא עתיקה וצמאה. כמו הנשמה.

כל פעם מופתעת מחדש שמופתעים.

אז

א: אם גם הבעל בעניין בדסמ זאת מצווה.

ב: זה ממש קשה שאסור לפצוע את עצמך בשבת

ג: אם מישהו יודע איפה אפשר למצוא ווקאלי של ברי-סחרוף / שלום-חנוך / משינה... אני אשמח. ואם לא אז שלפחות יביא את המשיח, למה בקושי התחילו שלושת השבועות ואני כבר יוצאת מדעתי.

אתם יודעים, יש כל מיני מקומות מוקפים בכל מיני גדרות. בית ספר מוקף בגדר. וגם בית כלא. וגם מחלקה סגורה. וגם היישוב בו גדלתי (היא חדשה אצלם). 

ההבדל הוא כמובן אם אנחנו מנסים למנוע ממישהו להיכנס או מנסים למנוע ממישהו לצאת. זה משנה את הכיוון של הגדר ואת הצד עליו מונח התייל. 

 

פעם ראיתי בית ספר תיכון ועל ידו בית ספר יסודי. הגדרות סיפרו סיפור הפוך. מתלמידי התיכון ניסו למנוע לצאת מבית הספר. לתלמידי היסודי רק ניסו לתת הגנה מפני מי שבא מבחוץ...

 

 

אז אני זקוקה לחומות. גדרות.

כדי לפרוח בתוכן בביטחה. 

ההבדל מבחוץ נראה דק כל כך. רוב האנשים בכלל לא ישימו לב.

ומי שלא שם לב, מוטב שלא יניח את הגדר. 

 

נו. צריך גם שיר, נכון? 

אז הנה חומות שלא ידעו איך להניח אותן: 

(ההמנון של כל מי שעבר את מערכת החינוך בישראל, נכון?):

 

והנה עוד שיר. על אחרית הימים. שלא נזדקק עוד לחומות. אבל אנחנו עוד לא שם: 

 

 

סוף שישית, שבת אולפנה אחרונה לפני החופש הגדול, סעודה שלישית.
באולפנה שלנו אכלו סעודה שלישית בחושך. או יותר נכון עם המעט אור של השקיעה שנכנס מהחלונות. ועם האור הסגול של הקוטל יתושים.
אנחנו יושבות, מאות בנות, שרות שירים שקטים.

ואז נכנסה ציפור לחדר אוכל.

היא לא עוררה מהומה ולא הפריעה לאף אחת, אבל ציפורים אוהבות שמיים ועצים... היא ניסתה לצאת החוצה.

עפה למעלה לחלון הגבוה, שדרכו נכנס אור שקיעה, עפה, התנגשה בחלון ונפלה. אחרי כמה דקות התאוששות היא שוב ניסתה לצאת, ושוב עפה, נכנסה בחלון ונפלה... ושוב ושוב. נסיונות להתקרב ולעזור לה רק הלחיצו אותה וגרמו לה להתנגש יותר ויותר.

אני זוכרת שבכיתי.
יש לא מעט בנות שיורדות להן דמעות בסעודה שלישית. כי רחוקים מהבית, וחושך וזה זמן לשירים שקטים שנוגעים עמוק בנשמה... אבל אני בכיתי באותה סעודה שלישית רק בגלל הציפור. הציפור והמשל המפחיד שהיא נתנה לי על החיים.

 

 

אני חושבת שאני שוב הציפור הזאת. שמנסה לעוף ונתקעת שוב ושוב ולא מבינה.

 

ואני לא זוכרת איך נגמר הסיפור עם הציפור, זה יושב לי בראש כמו חלק מהסיפורים של רבי נחמן, בלי סוף.

 

לא פעם ראשונה ששמה את השיר הזה

כי הר וים
אש ומים
קנאה ורוך
ועוד מיליון דברים שלכאורה לא מסתדרים בתוך דמות בלתי אפשרית אחת.

 

 וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.    וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.

 

מנסה לברוח לכיוון המדבר. שייכת לכרמל. הבלתי אפשרי. 

שמעתי שיר שהיה בהלוויה של אישה שאהבתי והערצתי (אהבתי מהכרות אישית והערצתי בתור דמות ציבורית. אבל זה גם היה ביחד... כי היא היתה קסם מהלך)

זה שיר שיש בו גם משהו שמח, עם שלווה... אבל עכשיו השיר הזה והשלווה שאולי יש בו מזכירים לי מוות. ועושים לי להתגעגע.

יש שלווה גם בלי מוות? יש אפשרות לנוח לא רק בקבר?

 

(לא. לא הכרתי באופן אישי את שושנה דמארי. הכרתי את בת ירושלים)