מעבר להרי החושך

זה מוזר. 

הבוקר כולם זכרו את אלה שנהרגו במלחמה. אבל איכשהו כשהערב יורד, כמו כל שנה, אני נזכרת בשכן שלי. שנהרג סתם ככה, בלי שמישהו רצח אותו בכוונה. 

נזכרת בפעם האחרונה שהוא חגג עצמאות. שבא לבקר והבן שלו במנשא. 

והוא חסר לי

והשיר הזה כל שנה מזכיר לי אותו. או אולי בעצם הפוך, נזכרת בו ואז בשיר. זה שיר של שכול, אבל לא של מלחמה. 

ועכשיו עם השיר נזכרת בכל מי ומה שחסר לי. 

אנשים שפה איתנו על כדור הארץ, אבל רחוקים... 

השכנה (האלמנה של מי שהזכרתי למעלה) שאהבתי ועכשיו גרה רחוק. 

ומי שתל אביב עדיין ריקה לי בלעדיו. וגם הוא פשוט בארץ אחרת. 

והיום גיליתי שגם אני קצת חסרה לי. 

ואני פוחדת לחשוב על אלה שפה ממש קרוב, אבל גם ממש רחוק, בעזה. 

שיהיה יום עצמאות שמח, כמה שאפשר... 

וכבר לא נשאר לי כח לכתוב משהו שנון או מצחיק. או סתם אנקדוטה היסטורית. 

תוהה אם הייתי נולדת בקיבוץ שלי בתקופה אחרת הייתי לובשת חולצה לבנה או אדומה? 

ואם אמרו תחנון בבית כנסת? 

מיואשת מכל העולם. מהקיבוץ שלי. מהקיבוצים בכלל. מההתנחלויות. מהעיר לא היו לי אף פעם ציפיות אז לא התייאשתי. 

נראה לי אני שייכת לתקופה אחרת. עוד לפני שחגגו את ה1 במאי. 

חג שמח עד כמה שאפשר למי שנוהג

ואִם לִבָּתךָ עֲרֵלָה
ויָפְיִי לֹא יַקְסִימְךָ,
סוּרָה מִנִּי סוּרָה, הֲרֵינִי לְךָ אֲסוּרָה

(הרב קוק) 

כוננית בלילה האלוהים יודע כמה... 

וזה בלי הכוננות של הימים. 

החלטתי שהלילה הולכת לישון עם החזייה של הפיג'מה (זאת הרפויה שנוח לישון איתה. אבל לא נח לרוץ) מגדירה מחדש מה זה חיים על הקצה😅. 

שיהיה לכולנו לילה שקט 

ושוב מוצאת את עצמי בין המון חיילים.
חיילים שחושבים שבגלל שהמדים שלי שונים אני יודעת יותר.

ושוב פעם מהצד הלא נכון של השוט.

רק האויב השתנה.
היה נח להילחם בקורונה.
אף אחד פה לא היה אשם. מעטים שנאו אותי וגם זה היה רק כי מבחינתם הייתי נציגה של החוק.

עכשיו שונאים אותי ואני אשמה לא חשוב עם איזה צד מזהים אותי. (בשביל שני הצדדים אני שייכת לצד השני). השנאה כואבת.

יש גם צדדים אופטימיים לתפקיד שלי. ובכל מקרה מקווה לבצע אותו במסירות ועל הצד הטוב ביותר.

יש לי עוד מלחמות. 
מיליון חזיתות במקביל. תחמושת אף פעם לא ממש היתה לי, אבל גם הדלק אוזל...

של זה שאין אף אחד קרוב שדואג לך:

את יכולה לחכות מאוחר בלילה בצומת חשוכה (ואדומה לא רק מתאונות דרכים) ואף אחד לא ידאג לך. אם לא יקרה לך כלום אף אחד לא יידע ולא ישים לב.

בעצם, לא יודעת אם זה יתרון.

בדיחה לא מצחיקה. 

בכלופן משחקת עם הילד כדורגל סחרחורת. 

כדורגל שהכלל העיקרי בו הוא שכל צעד שאמא עושה היא חוטפת סחרחורת. וצמרמורת. 

לא בא לי סגירת מעגל עצובה שכזאת לתקופה של תקוות. 

כל עוד זה תלוי בי זה לא נגמר. זה בקושי התחיל. 

עזבו. סחרחורת. 

תקוות. 

נראה לי החום עולה. 

הנה. אני שוב כאן. 

לא בטוחה שזה סימן טוב. 

כמעט בטוחה שזה לא. 

אני יודעת שאפשר להיות כאן ולחלוק חוויות טובות ומצמיחות. אבל איכשהו אני מגיעה לכאן בעיקר כשזה המקום האחרון שלי שעוד מותר בו לנשום, וגם זה רק קצת. 

אז שוב אבודה ושוב מבולבלת. 

היום ממש הייתי צריכה לעצור את עצמי כדי לא להשחיל איזו בדיחה צינית. 

אני שונאת את מבולבלת הצינית. 

אדם טוב גרם לי לוותר על הציניות ואני מקווה שלעולם לא אחזור אליה. שלעולם לא אזדקק לה שוב. 

מאחלת לעצמי שיום אחד אכתוב פה רק דברים טובים. על חוויות נעימות ומצמיחות (גם אם פיזית כואבות 😇). 

עד אז, תזכירו לי שאני לא אוהבת ציניות? 

ונעמי שמר, לא בשיר הקלאסי לחג, סתם כי בא לי: 

תהיו אופטימים, טוב? 

ימים סוערים שכאלה
פחד
ייאוש
ומן רכבת הרים כזאת שלפעמים יש בה לכמה שניות גם תקווה.
ואז עצב
וחוסר אונים.
ותחושה שנשרפת. מבפנים.

אין לי זמן לזה.
יש בערך שעה לבכות לפרוק ולהתאפס על עצמי.
מחפשת איזו מוזיקה בהתחלה כדי לבכות (אשלח בפעם אחרת. בעיקר כי קשה להסביר) ואחר כך משהו כדי להתעורר ולחזור לתפקוד מלא. אל הילדים.

פוחדת שאם אפול לא יהיה מי שיעזור לי לקום. ואפילו שפשוט לא ישימו לב וידרכו עלי.

אז עד ש... אהיה שוב במקום שבטוח להתפרק בו, שולחת קישור לנציגות ביוטיוב ולפלייליסט הכי משעשע שמצאתי בספוטיפיי (לחובבי הזאנר משוגעים כמוני. והפעם זה לא יהורם גאון)

עוד קצת. עוד בערך שבועיים וחצי שלוש אולי יהיה כבר מותר לבכות. להתפרק. אולי אהיה כבר פחות נחוצה... ואולי דווקא יותר. אולי אהיה במקום אחר.