מעבר להרי החושך

מלבד זה שמד"א הם מעסיק שאוהב אמממ... אני אהיה עדינה ואגיד שהם לא פוחדים לסחוט את העובדים מעל ומעבר (ואין מילת ביטחון. ניסיתי היום), הייתי עדה לא מזמן לדיון המשעשע איך אומרים "כונן" בנקבה... 

😅🤪

לילה טוב 

שהיום יום הולדת של אחי התאום... 

זה עוזר לי לחמוק מההתמודדות עם העובדה... שגם אני גדלתי בשנה. 

אני יודעת. זה שיר של תל אביב. 

אבל בכל זאת נדמה שכתבו אותו גם על הטיול הקסום שהיה לי הבוקר בירושלים. 

הוא נגמר קצת כואב עם התקף שיעול שלי שלא איפשר לי לדבר, אבל לפניכן היה גם חלק קסום. 

שבת שלום

אני חושבת שכותבת את זה כל שנה, אבל כותבת מחדש. וכל שנה הנשמה שלי בוכה את זה קצת אחרת:

היה לי טוב ביום כיפור.
התנתקתי מהעולם הזה. הרגשתי את אלוהים. לאט לאט כל הבעיות נעלמו.
עד הבוקר כבר שכחתי שאני מכורה לשוקולד.
מחשבות על מין גם ככה עושות לי רע בזמן האחרון.

הרגשתי כאילו אלוהים בחיבוק אוהב באמת, מעלים ממני את כל החטאים והתאוות, ושאני שוב תמימה כמו ילדה קטנה.

כמה הייתי רוצה להישאר שם במקום הזה.

כמה קל נניח לנוצרים. מי שאוהבת ככה יכולה להיות נזירה. להיות כל היום מנותקת ורחוקה מהחטא, קרובה לאלוהים...

אבל מאיתנו מצפים ליותר. מצפים ממנו לחיות חיים שלמים. להנות מהחיים! ויחד עם זה להישאר קדושים וטהורים.

וזה כבר הרבה יותר מורכב ומסובך. וגם מצריך דיוק מטורף. כי אם משהו לא מדוייק בשילוב המוטרף הזה, זה פשוט לא ילך. הפזאל לא ייצא טוב.

אולי משהו לא מדוייק אצלי.

דלקת בעין

ואני אף פעם לא אדע אם זה בכיתי יותר מדי או מעט מדי 

כמו שיש ראש השנה לאילנות, יש גם ראש השנה ללימודים. והוא בתאריך לועזי. למרות שהוא ראש השנה גם של הלימוד תורה. 

ובתור דוסית מצויה, זה הזמן שלי להתפלל... 

רק שיאהבו, שיסתקרנו, שלא תהרס להם חדוות הגילוי והלימוד. שיהיה להם מתוק ונעים. ושיאהבו את עצמם. הכי חשוב שיאהבו את עצמם... ככה יהיה להם כח לשנה שלמה של לימודים. 

הדמעות שלי חסומות. 

אני אחרי יום מטורלל. 

חבל, כי כשבוכה באמת אני מתפללת

לפני שנתיים, כשפירסמו את הביצוע המרגש הזה, הנסיכה שלי התחילה כיתה א. אז השיר הזה הוא גם לכבודה: 

אז שתהיה שנה טובה ❤

בהתחלה לא רציתי לשבור את הצום הזה. של שלושה שבועות. התרגלתי לשקט. היה בו אפילו משהו נקי. 

ואז אמרתי לעצמי שצריכה זמן לחשוב עם איזה שיר. ומתי. 

והיום אחהצ פתאום ידעתי עם איזה שיר אשבור את הצום מוזיקה.
עם שיר שהוא סוג של משאלה עצובה.
שרוצה ולא רוצה שתתגשם.
שיר שקורא לו לחזור הביתה.
אבל אין לו בית. כל בית אצלו מרגיש בית כלא.
הלוואי והיה איזה בית... אבל המקום היחיד שהרגיש לו אי פעם קצת קן, נעלם עכשיו.

ואני. רציתי להיות בית. ואם לא אז קן. אבל עכשיו חולמת פשוט על חיבוק חם. 

קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי...

אני כבר בקושי בוכה.
יש בבכי משהו טהור.
משהו מנקה.

אני כבר בקושי בוכה. שקועה עמוק בכאב עד שבקושי מרגישה בו. עסוקה יותר בלשרוד.

אני חושבת שכדי לבכות צריך פנאי. צריך תקווה, או לפחות זיכרון מימים אחרים להצטער על לכתם.
וצריך מקום קצת יציב או בטוח שמותר לגלות בו חולשה.

הכל מבולבל וחסר עד שכבר שכחתי מה אבד לי ומה רציתי ואיך חיים נורמלי.

כרגע בקושי בוכה לצערי. לא על ירושלים ולא על עצמי. וזה רע.

הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהֹוָ֤ה ׀ אֵלֶ֙יךָ֙ וְֽנָשׁ֔וּבָה חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם׃

אני רוצה עוד ילדים.
אני רוצה להביא חיים.
רואה חברות שגדלו עם כמה וכמה אחים ואחיות וכיף להן. יש להן מן חבורה תומכת כזאת וביחד שאי אפשר להסביר. והילדים שלי מבקשים אחים... וגם אני צמאה לחוויה הזאת של הריון ולידה. של חולשה פיזית ועוצמה של יצירת חיים. של כאב ושמחה.

אבל רוצה שהפעם הקן ירגיש לי בטוח. מוגן. עוטף. אני לא אחליש את עצמי שוב בלי לדעת שיש לי ולילדים הגדולים שלי מקום יציב ובטוח להיות בו בזמן החולשה הזאת...

אני מתפללת שזה יהיה הקן הזה, שמישהו יטרח להבין שהוא צריך לבנות לו קירות ולא לנעוץ לי סכין בגב כשאני חלשה ופגיעה. רוצה שזה יהיה זה כי ככה הכי פשוט. ככה יהיה הכי קל לילדים. ככה רציתי בהתחלה.

אבל העיקר שיגיע כבר. שאדע למי אני שייכת. שאמצא כיוון ברור ללכת אליו ואוכל לצאת כבר למסע. 

מבולבלת 

אז אחרי שראיתי את מטריקס 4... 

מסתבר שאת הגלולה הכחולה כבר לקחתי. 

המון זמן. 

ואז הפסקתי. 

אבל אף אחד לא הגיע עם גלולה אדומה לחלץ אותי מפה. ואני נחשבת למשוגעת שמזיקה לעצמה ומי יודע אם לא לסביבה. 

אז אולי כדאי שאתעורר מהסרט, אחטוף את הזפטה שאחטוף, ואחזור לכדורים הכחולים ההם. להיות הילדה הטובה והשקטה. להיות הרובוט שכמעט הצלחתי להיות. הרבה תועלת לא אביא ככה. אבל אולי אפחית נזקים. 

(לא באמת. אם היה לי מישהו שסומכת עליו הייתי חוזרת לכדורים ונותנת את השליטה למישהו אחר בזמן שאני מכבה את עצמי. אבל אין אף אחד כזה 🤷🏻‍♀️)