מעבר להרי החושך

קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי...

אני כבר בקושי בוכה.
יש בבכי משהו טהור.
משהו מנקה.

אני כבר בקושי בוכה. שקועה עמוק בכאב עד שבקושי מרגישה בו. עסוקה יותר בלשרוד.

אני חושבת שכדי לבכות צריך פנאי. צריך תקווה, או לפחות זיכרון מימים אחרים להצטער על לכתם.
וצריך מקום קצת יציב או בטוח שמותר לגלות בו חולשה.

הכל מבולבל וחסר עד שכבר שכחתי מה אבד לי ומה רציתי ואיך חיים נורמלי.

כרגע בקושי בוכה לצערי. לא על ירושלים ולא על עצמי. וזה רע.

הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהֹוָ֤ה ׀ אֵלֶ֙יךָ֙ וְֽנָשׁ֔וּבָה חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם׃