מעבר להרי החושך

בהתחלה לא רציתי לשבור את הצום הזה. של שלושה שבועות. התרגלתי לשקט. היה בו אפילו משהו נקי. 

ואז אמרתי לעצמי שצריכה זמן לחשוב עם איזה שיר. ומתי. 

והיום אחהצ פתאום ידעתי עם איזה שיר אשבור את הצום מוזיקה.
עם שיר שהוא סוג של משאלה עצובה.
שרוצה ולא רוצה שתתגשם.
שיר שקורא לו לחזור הביתה.
אבל אין לו בית. כל בית אצלו מרגיש בית כלא.
הלוואי והיה איזה בית... אבל המקום היחיד שהרגיש לו אי פעם קצת קן, נעלם עכשיו.

ואני. רציתי להיות בית. ואם לא אז קן. אבל עכשיו חולמת פשוט על חיבוק חם.