אני חושבת שכותבת את זה כל שנה, אבל כותבת מחדש. וכל שנה הנשמה שלי בוכה את זה קצת אחרת:
היה לי טוב ביום כיפור.
התנתקתי מהעולם הזה. הרגשתי את אלוהים. לאט לאט כל הבעיות נעלמו.
עד הבוקר כבר שכחתי שאני מכורה לשוקולד.
מחשבות על מין גם ככה עושות לי רע בזמן האחרון.
הרגשתי כאילו אלוהים בחיבוק אוהב באמת, מעלים ממני את כל החטאים והתאוות, ושאני שוב תמימה כמו ילדה קטנה.
כמה הייתי רוצה להישאר שם במקום הזה.
כמה קל נניח לנוצרים. מי שאוהבת ככה יכולה להיות נזירה. להיות כל היום מנותקת ורחוקה מהחטא, קרובה לאלוהים...
אבל מאיתנו מצפים ליותר. מצפים ממנו לחיות חיים שלמים. להנות מהחיים! ויחד עם זה להישאר קדושים וטהורים.
וזה כבר הרבה יותר מורכב ומסובך. וגם מצריך דיוק מטורף. כי אם משהו לא מדוייק בשילוב המוטרף הזה, זה פשוט לא ילך. הפזאל לא ייצא טוב.
אולי משהו לא מדוייק אצלי.
