מעבר להרי החושך

שמעתי שיר שהיה בהלוויה של אישה שאהבתי והערצתי (אהבתי מהכרות אישית והערצתי בתור דמות ציבורית. אבל זה גם היה ביחד... כי היא היתה קסם מהלך)

זה שיר שיש בו גם משהו שמח, עם שלווה... אבל עכשיו השיר הזה והשלווה שאולי יש בו מזכירים לי מוות. ועושים לי להתגעגע.

יש שלווה גם בלי מוות? יש אפשרות לנוח לא רק בקבר?

(לא. לא הכרתי באופן אישי את שושנה דמארי. הכרתי את בת ירושלים)

וזה השיר שרודף אותי

יצאתי לטיול עם כיתות ו של בית ספר ממלכתי.

חובשת 

טיול למטיבי לסת קוראים לזה אצלנו.
נהנים מטיפה טבע, הרבה מוזיקה.

יצאו המון הורים מלווים, הבית ספר הוציא גם ג'ריקנים ותיק עזרה ראשונה שלו, בלי קשר אלינו. כי ככה עושים.

וקצת קנאתי בהם.

עושים כמו שלמדו, בלי חוכמות.
גם לא רודפים אחרי אף אחד. לא נלחמים. הם, הורים וילדים, באו להנות. לא להספיק ולא לנצל את היום.
אז מותר מוזיקה, לא מגבילים את הממתקים אבל מקפידים שהילדים יאכלו קודם אוכל.
שומעים שירים זבל ולכולם טוב. מדלגים על מסלול כדי שיהיה יותר זמן לנוח.
המדריכה אפילו הספיקה לדבר. ולשחק עם הילדים.

אני תוהה מה סוד הקסם.

זה לא שאין להם בעיות. אבל הן שקטות. פשוטות.

זה כאילו אני רואה את העולם בתלת מימד והם בדו מימד. ואני אומללה והם מאושרים.

אולי כמו ניאו ממטריקס, אני יודעת איזו אמת שלא נותנת לי שקט. וחבל. מה רע באשליה השלווה?

זה לא קשור לדת. ראיתי גם בתי ספר פחות דתיים ממנו ומתוסבכים לא פחות ממני.
אבל היום, היתה בבית ספר הזה מן פשטות. ושלווה.

ואם היתה לכם האפשרות לבחור, איזו גלולה הייתם לוקחים? הכחולה? האדומה?

מכירים את השלב הזה שילדים פוחדים ממפלצות?

כמעט כולם עוברים אותו.

חוץ ממבולבלת שבגיל צעיר מדי מצאה את עצמה פוחדת מפצצות אטום. אבל עדיין פחדתי להיות לבד בחדר, כי עדיף להיות ליד אמא, גם אתה מת במקום. ובטח אם אתה לא. אבל ההורים שלי לא יכלו להגיד לי "אין דבר כזה". כי יש. זה אפילו הופיע בבריטניקה לנוער.

גם אני לא מזמן מצאתי את עצמי מסבירה לילדה שהיא עברה את הגיל, ואין באמת מפלצות. מה כבר יכולתי להגיד?

שיקרתי.
כמו כולם. (לפחות הצעתי לה דברים אחרים לפחד מהם. לא, פצצת אטום לא היה אחד מהם)
הרי במקביל התמודדתי עם מפלצת. שחורה עם מלא ראשים. כמו בסיוטים היא מגיעה עם ערפל ופחד.

בניגוד לפצצות אטום, שמעתי איך מסבירים לאחי שאין מפלצות.
חבל, אם היו מאמינים לו שיש, אולי היום במקום לרצות להסתתר במקלט אטומי (וזה במקרה הטוב), הייתי יודעת להתמודד איתן.

מי שמכיר אותי יודע, אסור להביא לי פרחים. אפשר עציץ. אפשר פרחים מבד.

לא פרחים.

אני משתגעת כשהם נובלים. זה עושה לי עצוב כל כך...

פעם הבנות קטפו והביאו לי גרניום. לא ידעתי מה לעשות.
אמא שלי הציעה שנתקע בעציץ, ניתן הרבה מים, מעט דשן, ונקווה לטוב.

השקתי המון. הפרח עצמו התאושש ואז נבל, אבל העלים לא נבלו.
אני חושבת שזה לקח בערך שנתיים, אבל יש לי עציץ של גרניום עכשיו. כשהוא הוציא את הניצן הראשון הייתי בעננים.

גם אני קצת פרח.

אבל אחד בלי אדמה ועם בקושי מים.

פעם מישהו זיהה שאני נובלת ופשוט נתן לי מים. לכמה חודשים קיבלתי מים ו... התחלתי לפרוח.

אחר כך כבר השקה אותי פחות.
והפסיכולוגית אמרה שאי אפשר להביא לי בכלל מים. והוא הביא קצת מים. קצת דשן (מכירים את זה שאתם צמאים ואוכלים משהו מתוק במקום לשתות?). ואמרנו שאני צריכה ללמוד להסתדר בלי מים. ושיש לי סיכוי למצוא מים ושאין לי סיכוי... ושעדיף לא לדבר על מים.
האמת? בזכות המעט (לפעמים מעט. לפעמים הרבה. לפעמים הרבה ורק מעט מחלחל) שאני מקבלת ממנו אני נשארת בחיים ולא מרימה ידיים.
בזכות זה ובזכות שעוד מרשה לעצמי לחלום על התקופה ההיא, ששתתי בה אהבה לשוכרה. 

והוא והפסיכולוגית יכולים להגיד עד מחר מה שהם רוצים על זה. (הוא בעצם יוכל להגיד גם אחרי מחר. ולתמיד)

זהו.

אז זאת אני.

מבולבלת וצמאה כל כך...

זה השיר הזה ולא השיר הזה. 

כי הוא נשמע סופי מדי, ואני עוד חיה בסרט. בחלום. 

(ספירת העומר. סליחה ממי שמקפיד)

בכלום בדיקות שדגמתי היום, הגיעו אלי שלושה נדגמים שזאת היתה הבדיקה הראשונה שלהם!!! 

יש מצב שהם חיו חלק מהזמן פשוט על כוכב אחר? 🤔

אלה רגעים כאלה איומים עכשיו.
פעם כשהכל ישב אצלי במקום, המעבר היה טבעי וחלק.
היה טקס מסודר עם אנשים שהרגשתי שייכת.
אחר כך תפילה חגיגית ומסיבה (של דוסים. תרגיעו).

ועכשיו?
אין טקס מעבר. ואין מגש הכסף. וסדר האירועים פה משונה.

והכל מבולבל לי וכואב.
ויש ילדים קטנים ששייכים אלי, ואני להם, וזהו. קצת שייכת ובעיקר אבודה.
ולא, כשמנסה לדמיין את עצמי במקום שגדלתי, כבר לא בטוחה ששייכת לשם.
וגם בראש פתאום הדברים לא מסתדרים. ומי האידיוט שהצמיד את הימים האלה שפעם החיבור ביניהם היה לי כל כך ברור (לפני יומיים הייתי בקבר אחים שכנראה בגללו נוצר החיבור. ועדיין).

בא לי פשוט לישון עכשיו.
תעירו אותי כשיצטרכו אותי.
הלוואי שיצטרכו.

זה יום עמוס רגשית. לכולנו. 

אין מי שגדל פה ולא מכיר מקרוב... 

כתבתי לך שהייתי רוצה להיות בבית בערב הזה. רק שאין לי מושג איפה זה הבית. 

איפה שגדלתי? איפה שגדלים הילדים שלי שהספיקו לאבד שכן שהיה בדרך הביתה?

ואולי בית זה לא מקום אלא אנשים? ומי האנשים האלה? 

התלבטתי לאן לשלוח את מה שעומדת לכתוב.

זה מרגיש כאילו כל מה שאכתוב יהיה מגושם כל כך. ולא רוצה להפיל עליך... 

אולי בעצם עדיף לא לכתוב. 

רק אדביק פה קישור.

ואתקן, לא הייתי רוצה לדבר. הייתי רוצה יותר לשתוק. 

את השאר שלחתי למקום שהוא אליך אבל שונה. מקווה שתראה את הכל ביום אחר. עמוס פחות. 

השיר הזה תמיד היה לי חידה.
בלידה של הבת השניה שלי שמעתי אותו בלופים.

היא נשמע תמים ומתוק. אבל יש בו גם משהו קצת נוגה כזה. ואין לי איך להסביר מה בדיוק ולמה.

ואז הכרתי מישהו חידה.
דווקא מהשפלה.
המשותף זאת החידה.
אולי גם הפשטות
אולי זה הגעגוע הנוגה.
אולי כי הוא לא אומר מדוע?
אולי החלומות.

אני עכשיו עם מצברוח נוגה, ואגדות וחלומות, ובעיקר, רק אלוהים ידע לאן.

עבדתי היום עם מוזיקה.
בבית.
הכנתי וופל בלגי למשלוחי מנות. הקפאתי.
מזמן לא שמעתי ככה מוזיקה.
בכיתי המון.
ואז נהיה שקט.
כי סיימתי ו...

פתאום היה מקום למחשבות. לזכרונות.
למה שרציתי פעם. למה שמשך אותי.
למה שאולי חלמתי בלי לדעת אתמול בלילה, כשהתעוררתי בלי סיבה עם השם שלך על השפתיים.

אני בוכה עכשיו.
בלי שירים.
והעולם הזה רע כל כך אלי.
וגם מי שאולי רוצה לעזור לא מצליח. אני לא מצליחה...

ושוב דמעות.
והסינוסים כבר כואבים.
והחיים שוב פעם סימן שאלה.
הוא מפחיד אותי הסימן שאלה הזה, עוד לא למדתי לאהוב אותו.

ואותי. אותי אי אפשר לאהוב.
ומי שאוהב לא מצליח...

הירוק היום ירוק מאוד
והאפור היום אפור מאוד
וקצת שחור ואין לובן בעיר
והנסער היום נסער מאוד
והעבר היום - עבר מאוד
קצת עתיד, ואין הווה באוויר.

ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל
לחשוב מול הרוח
ומאוד לא פשוט לחכות
הסערה נוגעת בריסים,
ומשתבר כל רגע לרסיסים
אך הירוק היום ירוק מאוד.

(לאה גולדברג)