מעבר להרי החושך

מסתובבת בירושלים היום.
בשכונות החרדיות, במרכז העיר, בקניון...
העיר נראית כמו אתר בניה. לא מפסיקה לצמוח ולהתפתח.
לכאורה גם חיי הרוח שלה פורחים.
מוזאונים, תיאטרון וישיבות לרוב.

אבל בכל זאת מתפללת שיתן כבר רוח בעצמות היבשות האלה. כי ירושלים מלאה בניינים, מלאה בתוכן, אבל חסר בה משהו.
קשה לי להגדיר מה זה המשהו הזה, כי נולדתי לתוך חסרונו, אבל בטוחה שחסר. ושהוא כנראה קשור לאהבה, כי פעם שעברה שהחרבנו את העיר הזאת זה היה בגלל חוסר באהבה.

בכל מקרה עצמות יבשות בצורת הרבה בניינים, רכבת קלה ולכאורה חיי רוח כבר יש. עכשיו צריך רק את הנס שיחייה את העיר הזאת.

 

 

 

סליחה ממי שמקפיד לא לשמוע בשלושת השבועות.
אחד השירים הופיע לי כפרסומת כשחיפשתי את השני.

לא. התשובה לא נמצאת לא בשיר הראשון ולא בשיר השני. אבל שניהם של ירושלים ושניהם גרמו לי לבכות. אני אוהבת את העיר הזאת.
היא עתיקה וצמאה. כמו הנשמה.

כל פעם מופתעת מחדש שמופתעים.

אז

א: אם גם הבעל בעניין בדסמ זאת מצווה.

ב: זה ממש קשה שאסור לפצוע את עצמך בשבת

ג: אם מישהו יודע איפה אפשר למצוא ווקאלי של ברי-סחרוף / שלום-חנוך / משינה... אני אשמח. ואם לא אז שלפחות יביא את המשיח, למה בקושי התחילו שלושת השבועות ואני כבר יוצאת מדעתי.

אתם יודעים, יש כל מיני מקומות מוקפים בכל מיני גדרות. בית ספר מוקף בגדר. וגם בית כלא. וגם מחלקה סגורה. וגם היישוב בו גדלתי (היא חדשה אצלם). 

ההבדל הוא כמובן אם אנחנו מנסים למנוע ממישהו להיכנס או מנסים למנוע ממישהו לצאת. זה משנה את הכיוון של הגדר ואת הצד עליו מונח התייל. 

 

פעם ראיתי בית ספר תיכון ועל ידו בית ספר יסודי. הגדרות סיפרו סיפור הפוך. מתלמידי התיכון ניסו למנוע לצאת מבית הספר. לתלמידי היסודי רק ניסו לתת הגנה מפני מי שבא מבחוץ...

 

 

אז אני זקוקה לחומות. גדרות.

כדי לפרוח בתוכן בביטחה. 

ההבדל מבחוץ נראה דק כל כך. רוב האנשים בכלל לא ישימו לב.

ומי שלא שם לב, מוטב שלא יניח את הגדר. 

 

נו. צריך גם שיר, נכון? 

אז הנה חומות שלא ידעו איך להניח אותן: 

(ההמנון של כל מי שעבר את מערכת החינוך בישראל, נכון?):

 

והנה עוד שיר. על אחרית הימים. שלא נזדקק עוד לחומות. אבל אנחנו עוד לא שם: 

 

 

סוף שישית, שבת אולפנה אחרונה לפני החופש הגדול, סעודה שלישית.
באולפנה שלנו אכלו סעודה שלישית בחושך. או יותר נכון עם המעט אור של השקיעה שנכנס מהחלונות. ועם האור הסגול של הקוטל יתושים.
אנחנו יושבות, מאות בנות, שרות שירים שקטים.

ואז נכנסה ציפור לחדר אוכל.

היא לא עוררה מהומה ולא הפריעה לאף אחת, אבל ציפורים אוהבות שמיים ועצים... היא ניסתה לצאת החוצה.

עפה למעלה לחלון הגבוה, שדרכו נכנס אור שקיעה, עפה, התנגשה בחלון ונפלה. אחרי כמה דקות התאוששות היא שוב ניסתה לצאת, ושוב עפה, נכנסה בחלון ונפלה... ושוב ושוב. נסיונות להתקרב ולעזור לה רק הלחיצו אותה וגרמו לה להתנגש יותר ויותר.

אני זוכרת שבכיתי.
יש לא מעט בנות שיורדות להן דמעות בסעודה שלישית. כי רחוקים מהבית, וחושך וזה זמן לשירים שקטים שנוגעים עמוק בנשמה... אבל אני בכיתי באותה סעודה שלישית רק בגלל הציפור. הציפור והמשל המפחיד שהיא נתנה לי על החיים.

 

 

אני חושבת שאני שוב הציפור הזאת. שמנסה לעוף ונתקעת שוב ושוב ולא מבינה.

 

ואני לא זוכרת איך נגמר הסיפור עם הציפור, זה יושב לי בראש כמו חלק מהסיפורים של רבי נחמן, בלי סוף.

 

לא פעם ראשונה ששמה את השיר הזה

כי הר וים
אש ומים
קנאה ורוך
ועוד מיליון דברים שלכאורה לא מסתדרים בתוך דמות בלתי אפשרית אחת.

 

 וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.    וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.

 

מנסה לברוח לכיוון המדבר. שייכת לכרמל. הבלתי אפשרי. 

שמעתי שיר שהיה בהלוויה של אישה שאהבתי והערצתי (אהבתי מהכרות אישית והערצתי בתור דמות ציבורית. אבל זה גם היה ביחד... כי היא היתה קסם מהלך)

זה שיר שיש בו גם משהו שמח, עם שלווה... אבל עכשיו השיר הזה והשלווה שאולי יש בו מזכירים לי מוות. ועושים לי להתגעגע.

יש שלווה גם בלי מוות? יש אפשרות לנוח לא רק בקבר?

 

(לא. לא הכרתי באופן אישי את שושנה דמארי. הכרתי את בת ירושלים)

וזה השיר שרודף אותי

 

יצאתי לטיול עם כיתות ו של בית ספר ממלכתי.

חובשת 

טיול למטיבי לסת קוראים לזה אצלנו.
נהנים מטיפה טבע, הרבה מוזיקה.

יצאו המון הורים מלווים, הבית ספר הוציא גם ג'ריקנים ותיק עזרה ראשונה שלו, בלי קשר אלינו. כי ככה עושים.

וקצת קנאתי בהם.

עושים כמו שלמדו, בלי חוכמות.
גם לא רודפים אחרי אף אחד. לא נלחמים. הם, הורים וילדים, באו להנות. לא להספיק ולא לנצל את היום.
אז מותר מוזיקה, לא מגבילים את הממתקים אבל מקפידים שהילדים יאכלו קודם אוכל.
שומעים שירים זבל ולכולם טוב. מדלגים על מסלול כדי שיהיה יותר זמן לנוח.
המדריכה אפילו הספיקה לדבר. ולשחק עם הילדים.

אני תוהה מה סוד הקסם.

זה לא שאין להם בעיות. אבל הן שקטות. פשוטות.

 

זה כאילו אני רואה את העולם בתלת מימד והם בדו מימד. ואני אומללה והם מאושרים.

אולי כמו ניאו ממטריקס, אני יודעת איזו אמת שלא נותנת לי שקט. וחבל. מה רע באשליה השלווה?

זה לא קשור לדת. ראיתי גם בתי ספר פחות דתיים ממנו ומתוסבכים לא פחות ממני.
אבל היום, היתה בבית ספר הזה מן פשטות. ושלווה.

ואם היתה לכם האפשרות לבחור, איזו גלולה הייתם לוקחים? הכחולה? האדומה?

אותי לא שאלו.

מכירים את השלב הזה שילדים פוחדים ממפלצות?

כמעט כולם עוברים אותו.

חוץ ממבולבלת שבגיל צעיר מדי מצאה את עצמה פוחדת מפצצות אטום. אבל עדיין פחדתי להיות לבד בחדר, כי עדיף להיות ליד אמא, גם אתה מת במקום. ובטח אם אתה לא. אבל ההורים שלי לא יכלו להגיד לי "אין דבר כזה". כי יש. זה אפילו הופיע בבריטניקה לנוער.

 

גם אני לא מזמן מצאתי את עצמי מסבירה לילדה שהיא עברה את הגיל, ואין באמת מפלצות. מה כבר יכולתי להגיד?

שיקרתי.
כמו כולם. (לפחות הצעתי לה דברים אחרים לפחד מהם. לא, פצצת אטום לא היה אחד מהם)
הרי במקביל התמודדתי עם מפלצת. שחורה עם מלא ראשים. כמו בסיוטים היא מגיעה עם ערפל ופחד.

בניגוד לפצצות אטום, שמעתי איך מסבירים לאחי שאין מפלצות.
חבל, אם היו מאמינים לו שיש, אולי היום במקום לרצות להסתתר במקלט אטומי (וזה במקרה הטוב), הייתי יודעת להתמודד איתן.

מי שמכיר אותי יודע, אסור להביא לי פרחים. אפשר עציץ. אפשר פרחים מבד.

לא פרחים.

אני משתגעת כשהם נובלים. זה עושה לי עצוב כל כך...

פעם הבנות קטפו והביאו לי גרניום. לא ידעתי מה לעשות.
אמא שלי הציעה שנתקע בעציץ, ניתן הרבה מים, מעט דשן, ונקווה לטוב.

השקתי המון. הפרח עצמו התאושש ואז נבל, אבל העלים לא נבלו.
אני חושבת שזה לקח בערך שנתיים, אבל יש לי עציץ של גרניום עכשיו. כשהוא הוציא את הניצן הראשון הייתי בעננים.

 

גם אני קצת פרח.

אבל אחד בלי אדמה ועם בקושי מים.

 

פעם מישהו זיהה שאני נובלת ופשוט נתן לי מים. לכמה חודשים קיבלתי מים ו... התחלתי לפרוח.

 

אחר כך כבר השקה אותי פחות.
והפסיכולוגית אמרה שאי אפשר להביא לי בכלל מים. והוא הביא קצת מים. קצת דשן (מכירים את זה שאתם צמאים ואוכלים משהו מתוק במקום לשתות?). ואמרנו שאני צריכה ללמוד להסתדר בלי מים. ושיש לי סיכוי למצוא מים ושאין לי סיכוי... ושעדיף לא לדבר על מים.
האמת? בזכות המעט (לפעמים מעט. לפעמים הרבה. לפעמים הרבה ורק מעט מחלחל) שאני מקבלת ממנו אני נשארת בחיים ולא מרימה ידיים.
בזכות זה ובזכות שעוד מרשה לעצמי לחלום על התקופה ההיא, ששתתי בה אהבה לשוכרה. 

והוא והפסיכולוגית יכולים להגיד עד מחר מה שהם רוצים על זה. (הוא בעצם יוכל להגיד גם אחרי מחר. ולתמיד)

זהו.

אז זאת אני.

מבולבלת וצמאה כל כך...

 

זה השיר הזה ולא השיר הזה. 

כי הוא נשמע סופי מדי, ואני עוד חיה בסרט. בחלום. 

(ספירת העומר. סליחה ממי שמקפיד)