יצאתי לטיול עם כיתות ו של בית ספר ממלכתי.
חובשת
טיול למטיבי לסת קוראים לזה אצלנו.
נהנים מטיפה טבע, הרבה מוזיקה.
יצאו המון הורים מלווים, הבית ספר הוציא גם ג'ריקנים ותיק עזרה ראשונה שלו, בלי קשר אלינו. כי ככה עושים.
וקצת קנאתי בהם.
עושים כמו שלמדו, בלי חוכמות.
גם לא רודפים אחרי אף אחד. לא נלחמים. הם, הורים וילדים, באו להנות. לא להספיק ולא לנצל את היום.
אז מותר מוזיקה, לא מגבילים את הממתקים אבל מקפידים שהילדים יאכלו קודם אוכל.
שומעים שירים זבל ולכולם טוב. מדלגים על מסלול כדי שיהיה יותר זמן לנוח.
המדריכה אפילו הספיקה לדבר. ולשחק עם הילדים.
אני תוהה מה סוד הקסם.
זה לא שאין להם בעיות. אבל הן שקטות. פשוטות.
זה כאילו אני רואה את העולם בתלת מימד והם בדו מימד. ואני אומללה והם מאושרים.
אולי כמו ניאו ממטריקס, אני יודעת איזו אמת שלא נותנת לי שקט. וחבל. מה רע באשליה השלווה?
זה לא קשור לדת. ראיתי גם בתי ספר פחות דתיים ממנו ומתוסבכים לא פחות ממני.
אבל היום, היתה בבית ספר הזה מן פשטות. ושלווה.
ואם היתה לכם האפשרות לבחור, איזו גלולה הייתם לוקחים? הכחולה? האדומה?
אותי לא שאלו.
