מי שמכיר אותי יודע, אסור להביא לי פרחים. אפשר עציץ. אפשר פרחים מבד.
לא פרחים.
אני משתגעת כשהם נובלים. זה עושה לי עצוב כל כך...
פעם הבנות קטפו והביאו לי גרניום. לא ידעתי מה לעשות.
אמא שלי הציעה שנתקע בעציץ, ניתן הרבה מים, מעט דשן, ונקווה לטוב.
השקתי המון. הפרח עצמו התאושש ואז נבל, אבל העלים לא נבלו.
אני חושבת שזה לקח בערך שנתיים, אבל יש לי עציץ של גרניום עכשיו. כשהוא הוציא את הניצן הראשון הייתי בעננים.
גם אני קצת פרח.
אבל אחד בלי אדמה ועם בקושי מים.
פעם מישהו זיהה שאני נובלת ופשוט נתן לי מים. לכמה חודשים קיבלתי מים ו... התחלתי לפרוח.
אחר כך כבר השקה אותי פחות.
והפסיכולוגית אמרה שאי אפשר להביא לי בכלל מים. והוא הביא קצת מים. קצת דשן (מכירים את זה שאתם צמאים ואוכלים משהו מתוק במקום לשתות?). ואמרנו שאני צריכה ללמוד להסתדר בלי מים. ושיש לי סיכוי למצוא מים ושאין לי סיכוי... ושעדיף לא לדבר על מים.
האמת? בזכות המעט (לפעמים מעט. לפעמים הרבה. לפעמים הרבה ורק מעט מחלחל) שאני מקבלת ממנו אני נשארת בחיים ולא מרימה ידיים.
בזכות זה ובזכות שעוד מרשה לעצמי לחלום על התקופה ההיא, ששתתי בה אהבה לשוכרה.
והוא והפסיכולוגית יכולים להגיד עד מחר מה שהם רוצים על זה. (הוא בעצם יוכל להגיד גם אחרי מחר. ולתמיד)
זהו.
אז זאת אני.
מבולבלת וצמאה כל כך...
זה השיר הזה ולא השיר הזה.
כי הוא נשמע סופי מדי, ואני עוד חיה בסרט. בחלום.
(ספירת העומר. סליחה ממי שמקפיד)
