מעבר להרי החושך

סוף שישית, שבת אולפנה אחרונה לפני החופש הגדול, סעודה שלישית.
באולפנה שלנו אכלו סעודה שלישית בחושך. או יותר נכון עם המעט אור של השקיעה שנכנס מהחלונות. ועם האור הסגול של הקוטל יתושים.
אנחנו יושבות, מאות בנות, שרות שירים שקטים.

ואז נכנסה ציפור לחדר אוכל.

היא לא עוררה מהומה ולא הפריעה לאף אחת, אבל ציפורים אוהבות שמיים ועצים... היא ניסתה לצאת החוצה.

עפה למעלה לחלון הגבוה, שדרכו נכנס אור שקיעה, עפה, התנגשה בחלון ונפלה. אחרי כמה דקות התאוששות היא שוב ניסתה לצאת, ושוב עפה, נכנסה בחלון ונפלה... ושוב ושוב. נסיונות להתקרב ולעזור לה רק הלחיצו אותה וגרמו לה להתנגש יותר ויותר.

אני זוכרת שבכיתי.
יש לא מעט בנות שיורדות להן דמעות בסעודה שלישית. כי רחוקים מהבית, וחושך וזה זמן לשירים שקטים שנוגעים עמוק בנשמה... אבל אני בכיתי באותה סעודה שלישית רק בגלל הציפור. הציפור והמשל המפחיד שהיא נתנה לי על החיים.

אני חושבת שאני שוב הציפור הזאת. שמנסה לעוף ונתקעת שוב ושוב ולא מבינה.

ואני לא זוכרת איך נגמר הסיפור עם הציפור, זה יושב לי בראש כמו חלק מהסיפורים של רבי נחמן, בלי סוף.