מעבר להרי החושך

בכלום בדיקות שדגמתי היום, הגיעו אלי שלושה נדגמים שזאת היתה הבדיקה הראשונה שלהם!!! 

יש מצב שהם חיו חלק מהזמן פשוט על כוכב אחר? 🤔

אלה רגעים כאלה איומים עכשיו.
פעם כשהכל ישב אצלי במקום, המעבר היה טבעי וחלק.
היה טקס מסודר עם אנשים שהרגשתי שייכת.
אחר כך תפילה חגיגית ומסיבה (של דוסים. תרגיעו).

ועכשיו?
אין טקס מעבר. ואין מגש הכסף. וסדר האירועים פה משונה.

והכל מבולבל לי וכואב.
ויש ילדים קטנים ששייכים אלי, ואני להם, וזהו. קצת שייכת ובעיקר אבודה.
ולא, כשמנסה לדמיין את עצמי במקום שגדלתי, כבר לא בטוחה ששייכת לשם.
וגם בראש פתאום הדברים לא מסתדרים. ומי האידיוט שהצמיד את הימים האלה שפעם החיבור ביניהם היה לי כל כך ברור (לפני יומיים הייתי בקבר אחים שכנראה בגללו נוצר החיבור. ועדיין).

בא לי פשוט לישון עכשיו.
תעירו אותי כשיצטרכו אותי.
הלוואי שיצטרכו.

זה יום עמוס רגשית. לכולנו. 

אין מי שגדל פה ולא מכיר מקרוב... 

כתבתי לך שהייתי רוצה להיות בבית בערב הזה. רק שאין לי מושג איפה זה הבית. 

איפה שגדלתי? איפה שגדלים הילדים שלי שהספיקו לאבד שכן שהיה בדרך הביתה?

ואולי בית זה לא מקום אלא אנשים? ומי האנשים האלה? 

התלבטתי לאן לשלוח את מה שעומדת לכתוב.

זה מרגיש כאילו כל מה שאכתוב יהיה מגושם כל כך. ולא רוצה להפיל עליך... 

אולי בעצם עדיף לא לכתוב. 

רק אדביק פה קישור.

ואתקן, לא הייתי רוצה לדבר. הייתי רוצה יותר לשתוק. 

את השאר שלחתי למקום שהוא אליך אבל שונה. מקווה שתראה את הכל ביום אחר. עמוס פחות. 

השיר הזה תמיד היה לי חידה.
בלידה של הבת השניה שלי שמעתי אותו בלופים.

היא נשמע תמים ומתוק. אבל יש בו גם משהו קצת נוגה כזה. ואין לי איך להסביר מה בדיוק ולמה.

ואז הכרתי מישהו חידה.
דווקא מהשפלה.
המשותף זאת החידה.
אולי גם הפשטות
אולי זה הגעגוע הנוגה.
אולי כי הוא לא אומר מדוע?
אולי החלומות.

אני עכשיו עם מצברוח נוגה, ואגדות וחלומות, ובעיקר, רק אלוהים ידע לאן.

עבדתי היום עם מוזיקה.
בבית.
הכנתי וופל בלגי למשלוחי מנות. הקפאתי.
מזמן לא שמעתי ככה מוזיקה.
בכיתי המון.
ואז נהיה שקט.
כי סיימתי ו...

פתאום היה מקום למחשבות. לזכרונות.
למה שרציתי פעם. למה שמשך אותי.
למה שאולי חלמתי בלי לדעת אתמול בלילה, כשהתעוררתי בלי סיבה עם השם שלך על השפתיים.

אני בוכה עכשיו.
בלי שירים.
והעולם הזה רע כל כך אלי.
וגם מי שאולי רוצה לעזור לא מצליח. אני לא מצליחה...

ושוב דמעות.
והסינוסים כבר כואבים.
והחיים שוב פעם סימן שאלה.
הוא מפחיד אותי הסימן שאלה הזה, עוד לא למדתי לאהוב אותו.

ואותי. אותי אי אפשר לאהוב.
ומי שאוהב לא מצליח...

הירוק היום ירוק מאוד
והאפור היום אפור מאוד
וקצת שחור ואין לובן בעיר
והנסער היום נסער מאוד
והעבר היום - עבר מאוד
קצת עתיד, ואין הווה באוויר.

ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל
לחשוב מול הרוח
ומאוד לא פשוט לחכות
הסערה נוגעת בריסים,
ומשתבר כל רגע לרסיסים
אך הירוק היום ירוק מאוד.

(לאה גולדברג)

אז גם אני מאומתת

כנראה שבזכות הבת שלי ולא בזכות העבודה (כן. יש שעות ביממה שאני מסתובבת בלי n95. זה בעיקר ישנה בלי n95 אבל גם מגניבה נשיקות לילדים). 

ועכשיו מטפסת על הקירות. 

אם יאשפזו אותי בגלל הקורונה זה יהיה כמובן במחלקה פסיכיאטרית. 

פשוט רציתי לשתף אתכם בתובנה שזמן לחשוב גורם לי לאבד את השפיות. 

ושאין יותר בודד מלהרגיש בודד בתוך הבית שלך. 

ולצעוק לך גם פה, שאני מתגעגעת וזקוקה לך ורק רוצה שתראה לי את הדרך... 

(ההרגשה היא שאיבדתי אותה. אבל אולי זה רק בגלל הבידוד מרגישה ככה?)

שמרו על עצמכם. 

קורונה זה לא נעים, אפילו אם אין תסמינים בכלל. 

וילדינו כבר היום הם עלמים,
הורינו - שערם הלבין מרוב ימים.
אך צעירים נהיה כל בוקר, עת נביט
אל אחינו -
אל ההר הירוק תמיד.

אחד הקטעים המתוקים והאהובים עלי

נראה לי אני נרקומנית של חום ואהבה.

הבעיה מתחילה בזה שכנראה כמו כל סם, צריך להעלות מינון. ומנת יתר כנראה לא תהרוג אותי, אלא את מי שיספק אותה 😥

מישהו יכול להסביר לי איך לאותו הפלאפון אני מקבלת גם פרסומות של מרכז ליב"ה וגם של הקרן החדשה לישראל? 

זה שילוב הגיוני באיזושהי דרך? 

חשבתי שיש להם איזה לוגריטם הגיוני לפרסומות שהם שולחים 🤦🏻‍♀️