מעבר להרי החושך

אלה רגעים כאלה איומים עכשיו.
פעם כשהכל ישב אצלי במקום, המעבר היה טבעי וחלק.
היה טקס מסודר עם אנשים שהרגשתי שייכת.
אחר כך תפילה חגיגית ומסיבה (של דוסים. תרגיעו).

ועכשיו?
אין טקס מעבר. ואין מגש הכסף. וסדר האירועים פה משונה.

והכל מבולבל לי וכואב.
ויש ילדים קטנים ששייכים אלי, ואני להם, וזהו. קצת שייכת ובעיקר אבודה.
ולא, כשמנסה לדמיין את עצמי במקום שגדלתי, כבר לא בטוחה ששייכת לשם.
וגם בראש פתאום הדברים לא מסתדרים. ומי האידיוט שהצמיד את הימים האלה שפעם החיבור ביניהם היה לי כל כך ברור (לפני יומיים הייתי בקבר אחים שכנראה בגללו נוצר החיבור. ועדיין).

בא לי פשוט לישון עכשיו.
תעירו אותי כשיצטרכו אותי.
הלוואי שיצטרכו.