מעבר להרי החושך

O+

כי אני לא יודעת אם אני חתיכה, אבל הוריד שלי ללא ספק חתיך ממש. יש לי אישור על זה מבנק הדם 😇

כשבסופר יש הכי הרבה שוקולד 85% ואת צריכה במינימום 90. 

ואז את עושה נהיגה לילית וארוכה עם קריז 🤷🏻‍♀️

לפחות ברי סחרוף שומר אותך ערה כל הדרך. 

אז למה לא כל יום שבת? 

לילות מטורללים גם לכם... 

לילה טוב

שנה שעברה דמיינתי את ראש השנה כמו אסיפת הורים. יושבים יחד, המחנכת, ההורים, היועצת והמנהלת... וחושבים איך לעזור לילד להתקדם. בכיתות הגבוהות גם התלמיד מצטרף.

השנה מדמיינת אותו כמו בדיון מפקדים בכניסה לשדה קרב. והרמטכ"ל מגיע. פוגש את החיילים העייפים, רואה את מה שעשו ואת מה שצריך...

אני בוגרת שירות לאומי.
לא השתתפתי במלחמה.
אז לא יודעת איך זה נראה.

אבל מותשת.

ואני במלחמה שלי
ויש עוד דרך
ויש לאן להגיע

אבל לפעמים זה מרגיש כמו שדה קרב.
וזה לא מקום נשי. ואני פוחדת על הילדים. אבל אין לי ברירה.

אולי לא אכתוב על מקום שלא מכירה אישית.
אז לא רמטכ"ל באיזה ישב"צ בשדה קרב.

אולי במקום אכתוב על יום במד"א-קורונה. (חכו. האבולה בדרך 😅)

העומס. העבודה הלא נגמרת.
והעלייה בתחלואה.
והעומס בבית חולים.
והעומס על הדוגמים שנשארו, אלה שלא חולים בבית. או יושבים שבעה על... (כן. זוכרת דוגמת שהדביקה בן משפחה בקורונה וזה נגמר רע)

ולרגע כשמחלקת תקשוב שוב כפתה עלינו הפסקה (זה יצר אחר כך עומס מטורלל, אבל הפסקה זה לפעמים טוב) הגיע המנהל מרחב ובדק מה איתנו, ואיך אפשר לעזור.
ואז הוא הוריד מהמשרדים את האלה עם הדרגות. ועבדנו כולנו ביחד.

אז כזה
כשאני עייפה וכמעט מיואשת
ואין לי מושג איך הכל ייגמר
והכל נראה בלאגן ומלא בבוץ
גם בחיים שלנו כעם, וגם בחיים האישיים שלי...

אין לי ספק שהוא בא
ובודק מי מותש
וכמה
ואיך אפשר לעזור
ומקשיב ומעודד
ועובד איתנו ביחד

ככה מרגיש לי "יום הדין" מחר

ברמה האישית יש לי הרבה מה לעשות ולעבוד ולתקן, וגם לקוות ולהתפלל...

וברמה הלאומית, מאחלת לנו שקט ושלווה. שהחדשות הכי סוערות יהיו על הבגרות במתמטיקה (כשאני סיימתי עם שלי בדיוק פרצה מלחמה 🤫🤦🏻‍♀️). ושהחטופים יחזרו כבר הביתה.

במד"א מאחלים לנו שנפנה רק יולדות, אז גם עם זה מסכימה. יולדות ואבטחות של הופעות (את משחקי הכדורגל מוכנה למסור לחובבי הז'אנר)

יש לי גם הרבה מה להודות על השנה שחלפה, ובכל זאת רוצה שבשנה שמגיעה יהיה טוב ומתוק יותר. ומואר... 

שתהיה שנה טובה ומתוקה

_{יצא לי דביק כזה, נכון?
לפעמים זה מעצבן אותי סגנון כזה דביקי. משהו מרגיש לא אמיתי. לא מחובר למציאות.
אבל הפעם זה החיים עצמם, והם לא השאירו לי ברירה אלא להיות כזה גוש דבק.}

_{אני לא אגיד שנה דבש, דבש עושה לי כאבי בטן 🤪}

_{שנה טובה}

אז נתפס הגב ועקצתי יום חופש 🫣

(אם לא היה נתפס הייתי מחליפה עם אתמול. אבל אתמול לא יכולתי כמעט לעמוד)

ובכיתי כל הדרך... 

זה ראש השנה היום

זה זמן לתפילות... 

שתהיה שנה פוריה ומתוקה

_{כמו יוכבד או מרים}

אני מבולבלת, ולמרות שאני נשלטת/מזוכיסטית/... 

כשזה מגיע לרכב מסתבר שאני חולת שליטה

ונוהגת על רכב ידני

זהו. אמרתי את זה

שוב שיכורה ולא מיין
זאת העייפות
אלה הטראומות שהתעוררו, כאילו מישהו למעלה ליקט את כל הטריגרים ולחץ.
זה היגון
זה העומס של אוגוסט
אלה הזכרונות הנעימים שמציפים אותי בתשוקה מבלבלת, ברצון לחיות, ובשאלות. כבר לא שואלת למה. שואלת איך. אולי גם זאת כבר לא שאלה נכונה. לפעמים שואלת מה, וגם לזה אין תשובות.
לפעמים לא שואלת, רק מתבוננת מהצד, מנותקת מהמתרחש וסקרנית.

בחיפוש מתמיד
והלכתי לי לאיבוד
הדרך שורטת
שוחקת
מטשטשת...
היא משנה אותנו

יום אחד כשאכלנו הרבה חול בקצה של איזה שטח אש (איך אני תמיד מוצאת את עצמי במקומות כאלה 😅🤦🏻‍♀️) אמרתי לעצמי שמהקושי הפיזי מגלים מי אנחנו באמת.
את השיעור הכי טוב בפסיכולוגיה ובאנתרופולוגיה מקבלים בימים כאלה, (או לפחות ככה חשבתי) אם רק מצליחים לפתוח ת'עניים מבעד לאבק ולשמש הקופחת.

ראינו מה זאת רעות
למי יש מוסר עבודה
למי יש כח רצון ולמי סיבולת גבוהה

ואת עצמנו?

אני התאהבתי אז בדם, יזע ודמעות, במיוחד כשהם מטובלים באבק.
או לפחות חשבתי שמתאהבת.
מה אני בכלל מבינה באהבה

ומה חיפשתי שם בהרים?
אוהבת בני אדם או אדמה?
ומה בכלל מבינה על אדמה. על אהבה.

גם את בני האדם חיפשתי
וכמו שלמדתי שם בחום
הכי טוב למצוא אותם על הקצה...

מאז פוגשת בני אדם על הקצה, ובין לבין כנראה הולכת לאיבוד.

בלבלתי אתכם?
עד אתמול בצהריים חשבתי שאני הכי רחוקה מלהיות מבולבלת.

היום מבינה שיש מצב שהתברברתי
שיש מקומות שלא יעזרו גי פי אסים. השדה המגנטי מאיים על המצפן.
ותנו לי רק לנוח על האדמה ולהירגע.
שבילים כבר מזמן אין בדרך שלי, ויתרנו עליהם כבר בשנה א.

זוכר מה שאמרתי על חורים שחורים, זוללי אנרגיה? שבוע שעבר כששמעתי בפעם המיליון את הסרט (כבר נמאס להסתכל) על החלל במוזיאון המדע, קלטתי שחורים שחורים זה לא ריק, זאת עוצמה מטורפת. אבל התוצאה היא אותה תוצאה 😥
אתה מתרחק מחורים שחורים? שומר על עצמך?
בינתיים מנסה לעשות את הבלתי אפשרי ולהפוך את החור שחור לכוכב.
נראה לי צריכה להתחיל מהמרכז...
אבל ללכת נגד הטבע זה גם לאבד את עצמי. את הדרך
אולי לא ליצור יש מאין. אולי לא להפוך.
אולי פשוט ללדת
מחדש

(שניה לפני שהייאוש משתלט שוב. זוכר איך הצלת אותי על סף מוות? היום מסתובבת בין חובשים ופרמדיקים. בספק אם מישהו מהם היה שם לב, עוצר, ומנסה לעשות החייאה)

לא יודעת
אני לא יודעת

^{כמה טוב שלא יודעת}

הובאו בו הרוגי ביתר לקבורה וכו'... 

חג שמח 😅

כשקראנו קינות חשבתי על החורבן.
ועל השנים שלפני... ועל הנביאים שראו את זה בא... והציבור שלא הגיב טוב לאזהרות.

לראות משהו רקוב עם סוף ידוע מראש "בית חרוב החרבת..."

איך הרגישו כשראו את זה מגיע?

הם חשו הקלה בחורבן?
הצליחו להרגיש את האבל למרות שכבר ידעו שנים שזה עומד לקרות?
ואולי כמו רבי עקיבא, החורבן היה בשבילם סימן לנחמה שעוד תבוא?

אחרי שמשהו נשבר, סוף סוף אפשר לבנות מחדש

אלה שרואים בעצמם ממשיכי דרכם של חז"ל לא יאהבו את זה ששמה פה שיר הערב, אבל מרשה לעצמי. לא חייבים לשמוע, אבל הוא מתאים פה. והערב.

לא נביא אנוכי ולא בן נביא, אבל זוכרת משיעור היסטוריה שחז"ל התחילו כשנעלמה הנבואה. משהו נשבר שם. זה לא מלכתחילה, זה מראה על איזשהו נתק.

מתישהו השבר הזה יצטרך להתאחות.
ויש מצב שזה יהיה קשה בדיוק כמו כשהורידו לי את.הגבס: כאב לדרוך, ולא האמנתי שאפשר ללכת בלי קביים.

ובכל זאת גם משהו להערב

ןבמנגינה הכי נוגה ונוגעת שפגשתי (בימים בהם זכיתי להרגיש. זה עוד קורה לפעמים)

לילה כמעט בלי שינה
שילוב של תרופות ומחשבות
אולי גירדתי ככה שעה וחצי במצטבר.

מקבלת רכב מנהלתי של מדא ויוצאת להדרכה.
איפושהו בסוף העולם. ימינה.
או במרכז הארץ שמאלה. תלוי את מי שואלים.
יש שלט שאומר שכדי ליסוע לירושלים צריך לפרסס.
הרגע יצאתי ממנה

סוכריות קפה, מים עם קרח
ושלמה ארצי

שומעת

וחושבת איזה חרא זה למות מתאונת דרכים רק כי לא ישנתי בלילה.

שואלת למי זה יכאב?
לאמא. לילדים.

זה יכאב לו?

ההגה לא נותן לי לסטות מהנתיב בלי לאותת.

נזכרת בקורס שלנו.
המדריך שונא שלמה ארצי
מזל שסיימתי לפני מפגן הבראטיות הזה.

עכשיו מתנגן לי

הסצנות שניתחתי מיליון פעם בראש במהלך הלילה מתעוררות שוב לחיים.
אולי פעם אכתוב להן סוף אחר.
אולי נעשה להן סוף אחר.

חוזרת ללילה לא שקט
מה שהוא שר שם היה באמת?
זאת הזיה? פנטזיה?
והכביש הזה?
ולמה הוויז שולח פתאום ליישוב אחר?

זה חוזר
וזה לא עוזר

שואלת את עצמי אם התחתונים שלבשתי יפים? ומה החבר'ה יראו אם יצטרכו לגזור לי את הבגדים...

ומה אתה היית רואה אם היית מקלף אותי מהמדים? כמו שהבטחת לא פעם.
וכמה הייתי זקוקה לזה שתקלף אותם עכשיו.
עם הדרגות. והפס הכחול.
והפוזה
והאחריות
והנהיגה הארורה הזאת.

לאט לאט
היית מקלף הכל
בזהירות ובדבקות
(אולי היה מתאים פה גם רגישות ונחישות, אבל זאת כבר פוסטראומה אחרת)

היית מוצא שם נשמה פצועה
משתוקקת

להיות אישה

להיות אישה ש.. {^~^}⁹

אולי כתבת על זה פעם
ומחקת

אולי דמיינתי

סוף סוף הוויז אומר לפנות ימינה.
הכביש הבלתי הזה
והבלתי נגמר

פתאום שלמה ארצי נזכר ושר

בחצות, אחרי נסיעה חזור על סטרואידים (באמת), כשמתיישבת סוף סוף לאכול
יש הקפצה
ואז חזל"ש
ולעזעזאל עם הפוזה
ועם האדרנלין

עוד לילה לא שקט

ביום הזיכרון השכול נראה כמעט פסטורלי.
מאופק. יפה כזה. נכון.
אצילי.

הגעגוע נוגה,
הזכרונות כואבים עד לנקודה הכי עמוקה שיש, אבל אז נשארים שם.

יש אנשים שהשכול שלהם הוא כזה.
לרוב הם כאלה שצומחים מהשבר.
אנחנו פוגשים אותם ביום הזיכרון יפים ונכונים, בבתי קברות, ברדיו ועל המסך.

גם הפוסטראומה לפעמים נראת לי כזאת. זכרונות כואבים מתוחמים בזמן ובטריגרים.

הפוסטראומה שלי אחרת.
כזאת שאין לה יום זיכרון,
אבל הטריגרים שלה מציפים את החדשות והרשתות החברתיות בלי אזהרה ובלי תאריך מסויים.
לקח לי זמן עד שהבנתי והכרתי בה,
בטראומה הלא פסטורלית ולא פוטוגנית שלי. הטראומה הלא יפה. המלוכלכת (ולא בקטע טוב).

לקח לי עוד יותר זמן להבין שגם טראומות אחרות יכולות להיות כאלה.
גם אם מה שגרם להן אלה הדברים הטובים והנכונים.

עוד לא יודעת איך לגשת לטראומה שלי. נמסה ונרגשת כשבכלל מכירים בה.
אני בלתי נסבלת אחרי שפוגשת טריגר, ולא יכולה להסביר למה. ומבינה שיש מעגל שני של נפגעים...

לא יכולה ללמוד מעצמי כלום על אחרים. כי בני אדם שונים אחד מהשני, כי הסיפור שונה. כי הכל שונה.

ובכל זאת הייתי רוצה לעמוד (אם צריך מרחוק) להישיר מבט או להשפיל עיניים. לשמוע. או לשמוע את השקט. לדמוע. לחבק, אולי רק במבט.

אני יודעת שמה שאראה שם לא בטוח שיהיה יפה. גם אם הטראומה הגיעה מהסיבות ה"נכונות".
הכאב לא תמיד יוצא פוטוגני כמו שמראים לנו ברחוב, במסך ובטקסים.
הוא ארוך.
והוא מעוות ומשבש את החיים בנקודות הכי עמוקות, והכי חשובות שלהם.

זה לא תפקיד שלי לתקן או לרפא. או יותר נכון מותר לי לנסות לרפא רק את מה שקשור לטראומה שלי.
כשזה של האחר, התפקיד שלי הוא רק להביט מהצד, לא להיבהל ולחבק את כל מה שרואה שם. את הכאב והכעס. את העיוות שאולי נוצר. את הכתמים והשריטות. 

ואז לנסות לגלות מה מתאים ופשוט להיות...

בינתיים לא הצלחתי לגלות מה מתאים.
ואולי הכי מתאים שכרגע אפילו לא אנסה
(זה כואב לי. כי אוהבת...)

השנה בורחת מהיום הזה
אל האמבולנסים
מקווה קצת לכבות אותו עם מנה של אדרנלין.

אל תכעסו עלי
הסינרגיה של כאב, תקווה, אהבה, וטראומה עלולים ליצור שילוב קטלני בימים כאלה.
לפחות בורחת למשהו שיש בו ערך, ואולי אפילו הצלת חיים. תסלחו לי? 

חמלה זה גם קצת כמו החלמה?