שוב שיכורה ולא מיין
זאת העייפות
אלה הטראומות שהתעוררו, כאילו מישהו למעלה ליקט את כל הטריגרים ולחץ.
זה היגון
זה העומס של אוגוסט
אלה הזכרונות הנעימים שמציפים אותי בתשוקה מבלבלת, ברצון לחיות, ובשאלות. כבר לא שואלת למה. שואלת איך. אולי גם זאת כבר לא שאלה נכונה. לפעמים שואלת מה, וגם לזה אין תשובות.
לפעמים לא שואלת, רק מתבוננת מהצד, מנותקת מהמתרחש וסקרנית.
בחיפוש מתמיד
והלכתי לי לאיבוד
הדרך שורטת
שוחקת
מטשטשת...
היא משנה אותנו
יום אחד כשאכלנו הרבה חול בקצה של איזה שטח אש (איך אני תמיד מוצאת את עצמי במקומות כאלה 😅🤦🏻♀️) אמרתי לעצמי שמהקושי הפיזי מגלים מי אנחנו באמת.
את השיעור הכי טוב בפסיכולוגיה ובאנתרופולוגיה מקבלים בימים כאלה, (או לפחות ככה חשבתי) אם רק מצליחים לפתוח ת'עניים מבעד לאבק ולשמש הקופחת.
ראינו מה זאת רעות
למי יש מוסר עבודה
למי יש כח רצון ולמי סיבולת גבוהה
ואת עצמנו?
אני התאהבתי אז בדם, יזע ודמעות, במיוחד כשהם מטובלים באבק.
או לפחות חשבתי שמתאהבת.
מה אני בכלל מבינה באהבה
ומה חיפשתי שם בהרים?
אוהבת בני אדם או אדמה?
ומה בכלל מבינה על אדמה. על אהבה.
גם את בני האדם חיפשתי
וכמו שלמדתי שם בחום
הכי טוב למצוא אותם על הקצה...
מאז פוגשת בני אדם על הקצה, ובין לבין כנראה הולכת לאיבוד.
בלבלתי אתכם?
עד אתמול בצהריים חשבתי שאני הכי רחוקה מלהיות מבולבלת.
היום מבינה שיש מצב שהתברברתי
שיש מקומות שלא יעזרו גי פי אסים. השדה המגנטי מאיים על המצפן.
ותנו לי רק לנוח על האדמה ולהירגע.
שבילים כבר מזמן אין בדרך שלי, ויתרנו עליהם כבר בשנה א.
זוכר מה שאמרתי על חורים שחורים, זוללי אנרגיה? שבוע שעבר כששמעתי בפעם המיליון את הסרט (כבר נמאס להסתכל) על החלל במוזיאון המדע, קלטתי שחורים שחורים זה לא ריק, זאת עוצמה מטורפת. אבל התוצאה היא אותה תוצאה 😥
אתה מתרחק מחורים שחורים? שומר על עצמך?
בינתיים מנסה לעשות את הבלתי אפשרי ולהפוך את החור שחור לכוכב.
נראה לי צריכה להתחיל מהמרכז...
אבל ללכת נגד הטבע זה גם לאבד את עצמי. את הדרך
אולי לא ליצור יש מאין. אולי לא להפוך.
אולי פשוט ללדת
מחדש
(שניה לפני שהייאוש משתלט שוב. זוכר איך הצלת אותי על סף מוות? היום מסתובבת בין חובשים ופרמדיקים. בספק אם מישהו מהם היה שם לב, עוצר, ומנסה לעשות החייאה)
לא יודעת
אני לא יודעת
כמה טוב שלא יודעת