מעבר להרי החושך

זה מוזר. 

הבוקר כולם זכרו את אלה שנהרגו במלחמה. אבל איכשהו כשהערב יורד, כמו כל שנה, אני נזכרת בשכן שלי. שנהרג סתם ככה, בלי שמישהו רצח אותו בכוונה. 

נזכרת בפעם האחרונה שהוא חגג עצמאות. שבא לבקר והבן שלו במנשא. 

והוא חסר לי

והשיר הזה כל שנה מזכיר לי אותו. או אולי בעצם הפוך, נזכרת בו ואז בשיר. זה שיר של שכול, אבל לא של מלחמה. 

ועכשיו עם השיר נזכרת בכל מי ומה שחסר לי. 

אנשים שפה איתנו על כדור הארץ, אבל רחוקים... 

השכנה (האלמנה של מי שהזכרתי למעלה) שאהבתי ועכשיו גרה רחוק. 

ומי שתל אביב עדיין ריקה לי בלעדיו. וגם הוא פשוט בארץ אחרת. 

והיום גיליתי שגם אני קצת חסרה לי. 

ואני פוחדת לחשוב על אלה שפה ממש קרוב, אבל גם ממש רחוק, בעזה. 

שיהיה יום עצמאות שמח, כמה שאפשר...