כותב מהלף

אני נהנה לקרוא את הבלוג שלך. 

לפרקים את דוחה אותי ולפרקים אחרים את משחררת את השור האדום שכלוא עמוק בפנים 

אני כבר לא הילדון היפיוף שהייתי כשהייתי בעת שנחשפתי לעולם הזה

אז, הייתי נבוך מכמה דיסונאנס קיים בין המראה הנקי ככ לבין המחשבות המלוכלכות ככ שרק מחכות להשתחרר. 

הגיל, ולדעתי אובדן השיער עשו עימי חסד וקרבו את המראה למחשבות. 

אבל בתוך תוכי אני עדיין מסתייג מהמחשבות שלי, עדיין חושב שצריך להחביא הכל, 
ורק, בחדרי חדרים, לתת דרור להכל, ולהשתחרר. לעוף. 

את ממש בנויה לזה. זונה משוחררת שרק חולמת על מי ואיך יעשו אותך וכמה הכל יהייה כוחני ומלוכלך ובעיקר בעיקר, 
טבעי. 

כי זה טבעי שבן לוקח בת. 

כי זה טבעי לכבוש. 

טבעי לשלוט. 

וזה טבעי שאת מתחברת לזה. 

מהדק את העניבה, מנער את הראש ויוצא לשגרת יומי. 

 

אני כזה בורגני מסריח שחולם על בית קטן עם גינה סביבו והשקייה של השתילים הרכים שלי יום יום.   וככה אגדל לי גינה ואישה עם ילדים וחצילים.    ובסוף נעשה על האש ונקטוף לימונים מהעץ ויקראו לי צ׳ארלס אינגלס...   ומול זה עומדות כל מיני מטורפות מגדריות, פמיניסטיות, שלוחמות בכל מילה שלי, ושונאות אותי ומול זה יש מחירי דיור בלתי אפשריים, ומול זה ישנה מציאות של פקקים והכנסות שחייבות בחמישים!!! אחוז מס ומילואים ומלחמות.    אז מה הפלא שכל מה שנשאר לי זה לעצום עיניים ולהזות על שיח עגבניות שגדל בתוך עציץ בזיליקום? 

יש מעט מאוד דברים באישה שמכבים אותי יותר מאשר אצבעות שמנות. 

מעכשיו כל אחת שאומרת לי שהיא ״חופרת״ חשודה מבחינתי במעורבות בטרור...

שבתי לעצמי.

וכעת פתאום ירדה עלי ההבנה שכל זמן ההיעדרות הזה שלי, העולם כנראה לא המתין לי...

אז הנה, חזרתי, ואני כאן.