דקויות

הייתי במסיבה.
הסתכלתי, באתי להנות
מוסיקה שגדלתי עליה.
והיום היא נחלת הנוער
אילה שאוהבים את העולם הזה.
ומיחסים אותה
כמתאימה.

הסתכלתי בעינים פקוחות
שואל את עצמי
את אותן שאלות
שלפעמים אני מרים גבה
בתמיהה.

היתכן כי
עולם זה שייך לצעירים?
בלבד?
והיכן הם בני גילי?
או שמא הם מסתתרים
בדלת אמותיהם
טעוני ילדים ומשפחות
ונשים, כן כאלה
כדת וכדין.
במונולוג אינסופי
של צורך מול צורך
צורך אישי מול צורך..
נו..חברתי.

כן דילמה, פלוגתא..
שאין לה פתרון
וצריך להחליט
לעשות צעד
ומשלמים מחיר
לכאן או לכאן
חבל שהוא כואב..
אבל..
אוהב להכאיב!!

ומסיבה עברה
ומסיבה תחזור
והעולם על צירו סובב
והכל
כתמול שלשום.

ואני?
ואתם?