ומתוך האפסיות הגואה אני בתקופה הכי שמחה שלי בעולם השליטה ומדובר על תקופה של לא פחות מעשר שנים.
אני נמצאת, מבחינה אישית במיני כאוס בחיי האישיים אבל מנטלית אני פורחת.
מחייכת ומסופקת. יודעת שיש מי שישמור עלי מעצמי.
יש מי שלא יתן לי ליפול וגם כשאני רוצה ליפול הוא ידע באיזה מינון ובכלל אם זה מתאים שאפול. כן, הוא יודע הכל וזה השחרור הכי גדול שיש.
עשר שנים של וירטואליים, חרטטנים, מציקנים, חובבנים, שולטנשלט. עד שהוא הגיע ובמהלכים שלא דמיינתי שאשרוד - שרדתי.
שרדתי זאת מילה האמת קצת מעליבה..התיישרתי ואז התעלתי ואז פרחתי ועכשיו הכל ברור. מה מותר ומה אסור ואיפה הגבול.
הכי כייף לי בעולם שהוא מנהל אותי והוא יודע מה נקודות התורפה שלי והוא יודע איפה ללחוץ ואיפה להתעלל ואיפה לשחרר ואיפה לפנק.
ואלוהים..כמה שהוא יודע לפנק, מילה טובה, יד מלטפת, צביטה חזקה והצלפה כואבת הם רק חלק מזערי מהפינוקים.
הנפש שלי שלווה ורגועה כשאני תחתיו. העפר הדקיק הזה מתחת לסולייתו זו אני!
ועם כל האופי הדומיננטי שלי והסוער, הדעתני והאימפולסיבי, הדרמתי והקופצני הכי טוב לי זה להיות כלבתו הנאמנה, השפחה שלו, זאת
שתרצה אותו בכל דבר שיחפוץ, שתעשה הכל בכדי לרצות אותו. כי אני הרכוש שלו ואין, אבל אין דברים כמוהו ואין שני לו.
ובנימה אישית אלייך אדוני המיוחד:
יש את המשפט הנדוש: "חיוך זה קו עקום שמיישר הכל"
אז תודה לך אדוני על כל כך הרבה קווים "עקומים" שבזכותם אני הכי ישרה (ושמחה ) בעולם!
