לכל המודאגים, קחו נשימה עמוקה, איני מכירה את שולט בעמקים ואין לי מושג מי האיש מאחורי הבלוג.
הבוקר קראתי עוד פוסט יפה ששורותיו ליוו אותי במשך כל היום.
תודה לך על האישור להשתמש במילים שלך ובעצם במחשבות שלך.
"המחשבות.... כן כן המחשבות, על גבולות, על שליטה, על מה נכון ומה אירע, מה להלחם ומה להרפות."
השורות האלה ניקרו בנשמתי, על מה להילחם ומתי להרפות, מתי להבין שנוצחתי (ואפילו לפרגן). מה קורה כשמרגישים שטועים?
חוזרים אחורה?
ממשיכים הלאה?
לוותר? להילחם?
אני לא יודעת להילחם כשאני מרגישה שלא רוצים אותי....
ועל מי אני מוותרת? עליו? על עצמי?
ואולי זה על החלום, הרצון, הפנטזיה, ההגשמה, הכמיהה....
השאלות רבות, התשובות פחות
ואז כמובן הגיעה ההלקאה העצמית, יסורי המצפון, למה ככה ולמה לא ככה ואם רק הייתי ככה ולא אחרת....
ואז יש רגע כזה, שניות ספורות, ואני מחליטה לותר.
קצב פעימות הלב עולה, נהיה לי חם, אני לא מצליחה להתרכז בעבודה. הבעיה היא שכשזה קורה קשה לי לחזור אחורה.
אבל רגע..... שניה.....
בעצם.....
אני הייתי לביאה
בשיניים נלחמתי
אם הלכת זה כי אתה ויתרת עלי....
