ערב יום שישי. עכשיו נכנסתי הביתה. לבד. דבר ראשון התפשטתי.
שוכבת במיטה הירח מאיר עלי והלילות כבר נעימים... האויר מלטף לי את הגוף ואני חושבת עליך.
אחרי המחשבות הפנטזיות הרצונות והתרחישים שעוברים לי בראש אני נבהלת. ויש לי מחשבות בראש... בת קול שאומרת לי שאני לא בסדר, שככה לא מתנהגים, ככה לא חושבים וככה לא חיים....
ואז דימיינתי שאני במיטה איתך ערומה עם קולר ורצועה שאתה מחזיק.
מקרב אותי אליך. והכל שקט. ואין בראש כלום. פשוט כלום מלבד הרגע.
הפטמות קצת כואבות.. אני לוחצת עליהן ומדמיינת אטבים כאלה נעימים עם שרשרת בינהם. התכשיטים שאני עונדת. מחכה לך ככה, שתחזור מיום עבודה, תתיישב ואני אניח את הראש והגוף לרגליך. אולי תקרא משהו.
גם שאתלפף סביב הרגליים שלך כעובר אתה תחזיק את הרצועה שלי,
מידי פעם תזיז אותה, שארגיש אותך. את הבעלים שלי. הרוק ינזל והשיער סתור. אתה אולי תדבר, אני יכולה רק להנהן שהרי המילים לא יוצאות לי.
והקול שלך מעביר בי צמרמורת, רטיבות ורוגע.
ואני יודעת שאני לא אני בסיטואציה הזו. אני שלך, תלויה, נזקקת, מצייתת, ניזונה ממך, נושמת דרכך.
איך פתאום, תפסת לי מקום
בלב אין הגיון, בין השפיות לשיגעון
ולא אל תתרחק, בדיוק למדתי לחבק
ליפול מבלי להתרסק
אני לא רוצה כבר לשחק
