על קצה הקלשון

ישנם חוקים, עברנו עליהם.

אין לך זכויות מהרגע בו אני מגיעה. תאלץ לעבוד קשה כדי להרוויח בחזרה את אנושיותך.

אתה מתחיל מהתחתית. הרבה מתחת לכל שאר בני האדם.

אתה לא חיה, אתה גם לא חפץ, אתה לא אשפה... אתה אי שם בביוב.

אסור לך לדבר, אסור לך לבהות, אסור לך לגעת.

אתה רם קומה, ואני, עם גוף של ילדה, ראש וחצי מתחתיך במצב של עמידה. ועדיין, ראשך לא יזדקר מעל ראשי.

אני נכנסת לדירה ואתה משתטח על הריצפה הקרה וזוחל על בטנך אל פנים הבית. עדיין לא הרווחת את הזכות להישען על גפיך.

אני נעמדת במרכז הסלון ואתה שוכב לידי, לחי צמודה לריצפה. מזווית עיניך אתה רואה רק את עקבי השחורים.

אני כבר נהנית ממך כל כך. יש בך כל כך הרבה עצמה פיזית. אילו היית קם, אילו היית תופס אותי בכוח, היית יכול לשבור אותי.

אבל אתה כלום, אתה אפס, אתה האפס שלי.

ומדוע האפס עדיין לבוש?