אתם בדרך כלל חושבים על הצעיר או הצעירה הנורא מסכנים שעולים על הבמה עם כל החלומות והמאוויים והאתגרים שלהם (הוליווד דחפה לנו את הסיפור הסכריני הזה לכל החורים של התודעה).
אבל אני דווקא מתרכז במחשבות על האנשים העייפים והטרודים שיושבים מאחורי השולחן שמול הבמה ומנסים לעבור את הערב המשמים הזה מול מאה אגוצנטריים נוירוטיים הכל מתוך תקווה נאיבית למצוא פנינה בערימה של חרה.
באמת שכבר נמאס לי הרוטינה החצי אמפטית ונשבר לי להיות סבלן. אנשים שמנותקים מהמציאות. חיים בסרט. באים ושופכים כמו משאית חול את ערימת הבעיות והאי תפקודים שהיא החיים שלהם ומציעים לכל מי שסביבם דיל רע.
רוצה אודישן של אנשים חדים, מבושלים וסגורים על עצמם. שיודעים להביא לבמה את כל מה שיש להם. מקצוענים. נותנים הרבה ודורשים הרבה.
רוצה עבודה תכלס.
נשבר הזיין מחובבנים, חולי נפש ומוואנביס.
או שאולי זה אני שחי בסרט?
קאט!!!
בואו נקפל להיום נחזור מחר בכוחות חדשים ונתחיל לצלם מחדש.
נערת מים, בואי לכאן, זה באמת היה יום קשה במיוחד...