לפני 8 שנים. 28 בפברואר 2016 בשעה 16:49
מוצא את עצמי חושב על הקסם שבמחזה "גבירתי הנאוה"
מצד אחד ערכאי, מוצג כמוסרי, מהוגן, נטול אינטרס
ורק אחרי כמה חודשים טובים של מגורים משותפים הפרופסור מגלה שיש לו רגשות למוכרת הפרחים הצעירה
קצת מגוחך...
ואני חושב לעצמי, שאילו הייתי מפיק את זה היום
לא היה צורך בבושה.
הפרופסור היה הדאדי של הבחורה הצעירה, והחבר שלו בטח לא היה כזה צנון ולא פסיבי
הוא היה מחנך ומסשן אותה לרקע שירי מקור תואמים,
והיא הייתה מתרפקת עליו ומביטה עליו מלמטה כבר מסוף המערכה הראשונה
והטרנספורמציה שלה הייתה לא רק בעולם ההישגי שבחוץ אלא גם כבייבי גירל נשלטת
אולי בעונה הקרובה נמצא מקום להפקה כזו.