ימי שבת תמיד מציפים אותי...באיזשהו מקום זה מכניס אותי ללופ של תסכול.
קוראת מילים שלא שלי ומנסה להזדהות, מדמיינת סיטואציות שמתוארות, מנסה להרגיש את הרגש המועבר בסיפור. לפעמים מצליחה להזדהות עד כאב, עד עקצוץ בידיים. אני כואבת הרבה ולא מתביישת בכך. אני גם לא מנסה להסתיר את זה, לרוב אני די שקופה ורואים עלי כשלא נוח לי\כשכואב לי פיזית\כשאני עצובה. אני בוכה המון...לפעמים גם במקומות ציבוריים. זה מדהים איך לפעמים אני נוסעת נגיד אחרי יום עבודה באוטובוס, שומעת איזה שיר שקט באוזניות, מחשבות עולות לי במוח, רגש מציף אותי ואז אני פשוט בוכה. הדבר היחיד שמעצבן אותי הוא שהטיפות של הדמעות מתייבשות לי על עדשות המשקפיים ואז אני צריכה לנקות אותן. אני שונאת לראות מלוכלך במשקפיים.
אז יום שבת זה יום מציף מבחינתי. הוא תמיד לא מנוצל, עם פוטנציאל עצום לא ממומש. עם המון מטלות לימודים שצריך להספיק בתוכו, אבל רוויי בעייפות. אני לא מסוגלת ללמוד כשאני עייפה. אני לא מסוגלת לעשות הרבה דברים כשאני עייפה. אז ימי שבת גוררים לופ של עייפות-חוסר יכולת ללמוד-תחושת אשמה. אציין שעל אף האיכס הזה הממוצע שלי עומד על 93, וזה חביב ביותר. פעם בשנה אני מקבלת תעודה שבה כתוב שאני מצטיינת דיקן ובראש שלי אני מגחכת לעצמי- "חיחי אני מזדיינת דיקן". ראש סוטה....לא סתם באחד הקעקועים שלי המוח שמקועקע הוא כחול (סתם סתם, זה לא מכוון, אבל מאוד הולם. הצבעים שעל ספקטרום הכחול פשוט האהובים עלי).
אני מרגישה לבד נורא, מרגישה שאין לי למי לפרוק. אז אני כותבת ובוכה וכותבת ובוכה...בסדר, כמעט תמיד ככה היה. אני מרגישה שאני לא יכולה להיות פתוחה לגמרי מחשש שלא אובן כהלכה ע"י אחרים. מצד אחד אני לא שמה זין ובוכה במקומות ציבוריים, ומצד שני אני מרגישה צורך להישאר סגורה. לעתים האמביוונטיות שלי מעצבנת אותי. אני זקוקה להכלה בדמות אנושית...זו פעם ראשונה שאני מודה בזה ואולי זה חלק מהתבגרות. הסיפור שתמיד סיפרתי לעצמי זה שאני חזקה יותר מכולם (בגלל העבר הסרטני שלי ששרט אותי) ולכן לא צריכה אף אחד, היום אני חושבת שזה קצת מזיק לי, הסיפור הזה. לאורך השנים היו לי כל מיני חברים שבאו והלכו ותמיד הייתי סוג של כרית להתפרק עליה. כאילו אני ספוג שסופג וסופג וגם מייעץ ומכיל, אבל לא צריך להוציא החוצה. הייתי רגילה לשמור את עצמי מפני חוסר הבנה כי כאילו הרגשתי שאף אחד לא יכול להכיל את כל הכאב העצום הזה שאני נושאת בתוכי תמיד (אפילו לא המשפחה הקרובה)- נרטיב הגבורה, הנרטיב שניצחתי את הסרטן ולכן אני לא צריכה אף אחד ויכולה להתמודד עם הכל לבד, הנרטיב ששום דבר לא יכול לשבור אותי (התפרצויות בכי לא נחשבות אצלי כשבירה. ולגבי שבירה פיזית- מגיל קטן אני מדמיינת מצב היפותטי של נפילה בשבי ועינויים- האם זה משהו שיצליח לשבור אותי או שלא?). לפעמים אני מרגישה כמו מפלצת, מרגישה שנדפקתי לחיים בגלל השנים (והתמימות) שנלקחו ממני בילדות בגלל המחלה הזאת.
אני לא תמיד מרגישה כמו מה שתיארתי בפיסקה הנ"ל, אבל זה יום שבת...ואני מוצפת...ולבד. ולכן אני אוכלת לעצמי את הראש. עברתי כבר את השלב שאני זועקת לשמיים ב"Why meeeeeeee" בגלל מה שעברתי. אני גם מסוג האנשים שמאמינים שדברים לא קורים סתם....זה בא ללמד אותי משהו על החיים בתור אני, בגלגול הנוכחי הזה. כתבתי בפוסט הקודם שאני מאמינה בגלגולי נשמות, וזה פשוט כי עברתי שחזורי גלגולים (בדמיון מודרך, כאמצעי לטיפול בחרדה) וראיתי שבשלושת הגלגולים הקודמים לגלגול הנוכחי שלי האנשים שהיו שם מתו בגיל צעיר יחסית והלכו ברגשות קשים (היו לי עוד גלגולים ששוחזרו מזמנים אחרים. הגלגול הראשון שמטפלת עזרה לי לשחזר היה מאוד שליו ואופטימי, והיה עתיק יחסית לשלושת הגלגולים שקדמו לחיים שלי עכשיו). בקיצור מה שאני מתכוונת לומר זה ,שמה שעברתי בעבר היה אירוע מאוד מכונן ונועד לכוון את האישיות שלי כלפי משהו שלא היה בשלושת הגלגולים הקודמים. החיים שלי כאני עכשיו זה סוג של תיקון. אני מריחה מסביבי כרגע ריח של פוטנציאל לא ממומש, ריח של בת 28 עם מנטליות של בת 14 ובגרות נפשית של בת 50. בקיצור, אני אומנם כרגע בריכה של דמעות ומרגישה צורך מאוד גדול לשנות, להשתפר, לחזק את עצמי. אבל מבינה כרגע שאני לא תמיד מספיק חזקה לבד. אני רואה בראש שלי כל הזמן איך אני משתפרת, אני רואה את זה כבר כמה שנים טובות, אבל לא מצליחה להביא את עצמי לנקודה שבה אני מתחילה לנקוט בפעולת השיפור העצמי. על אף כל זה, אני אופטימית....אין לי ברירה אחרת :)
יום שבת, יום של קיא מילים. היה לי נחמד להקיא...שיהיה שבוע טוב לכולם :)
