ישנתי יחסית מעט (בשבילי), אבל התאמצתי לקום מוקדם יותר כדי לתרגל יוגה כמובן. אני מרגישה קצת יותר עירנית, כנראה שהנשימות העמוקות עושות את שלהן.
בזמן שתרגלתי היום את היוגה חשבתי על עצמי ועל השליטה. תמיד מצאתי את מה שמאפיין אותי בקצב שלי...אף פעם לא האצתי בזה. זה תמיד בא אלי בתזמון שהוא היה צריך לבוא, בהתאם ליכולת שלי להכיל אותו.
היום, יותר מבעבר, אני מבינה שלפעמים אני מובלת ולפעמים אני מובילה. אני לא תמיד מובלת ופאסיבית כמו שחשבתי על עצמי עד שלב מסוים (פעם אחת צפיתי ב"תפוז המכני", וכשהגיע השלב שהדמות הראשית הופכת לרכיכה פאסיבית ממש יכולתי להזדהות איתו. זה היה איפשהו בגיל 18, זה היה גיל קשה מבחינתי, אבל משם רק צמחתי). הלקסיקון הפנימי שלי מתחיל להשתנות, הגישה שלי מתחילה להשתנות, אני שמה הרבה יותר גבולות לאחרים, אומרת הרבה יותר "לא" (וזה יכול להיות "לא" מחויך, או שלא מחויך, אני בוחרת באיזו נימה הוא נאמר בהתאם לסיטואציה) ומתקשרת הרבה הרבה יותר (זה אמנם קשה לי מאוד, אבל אני מאמינה שאני מתמודדת עם זה בגבורה). אני פשוט משוחררת יותר ונותנת לעצמי להיות אני.
אני עדיין קשובה מאוד לאחרים ונותנת להם מקום של ביטוי מולי, כך תמיד הייתי וכך אני רוצה שיישאר. אני תמיד בעניין של ללמוד מאחרים, להיות פתוחה להשקפות שונות משלי ולהרחיב את המחשבה. אף פעם לא טענתי שאני יודעת הכי טוב או שאני תמיד צודקת. אבל לעיתים אני באמת יודעת יותר טוב או שאני צודקת, ובכל זאת- אני מכבדת את האדם שמולי ונותנת לו להתבטא. תתבטא ואז "אלטף" את המוח שלך לכדי הבנה...אחרת. הכל נעשה ברוגע ובנועם, אני לא ממהרת לשום מקום.
