לפעמים כששולחים לי איזו אדומה ומחמיאים לי על הפרופיל שלי ועל כמה שהוא מסקרן, אני לוחצת על "פרופיל" וקוראת את הפרופיל שלי מחדש, מנסה למצוא מה באמת מסקרן בו.
האם זאת הייתה הודעת "קופי-פייסט" או שבאמת הצלחתי לתפוס את תשומת הלב של זה ששלח\זאת ששלחה לי הודעה?
עד לא מזמן הייתי עושה את זה הרבה יותר, סוג של ביקורת עצמית או משהו. זה לא שהייתי משנה משהו בפרופיל אחרי כל פעם שהייתי קוראת אותו, פשוט הייתי מנסה להפנים את הסקרנות שנובעת מהפרופיל. הייתי מנסה להבין מה אותו אדם הרגיש כאשר שלח את ההודעה.
אני לא תמיד עונה להודעות, ואנשים שמנהלים איתי שיח חד-צדדי באדומות נשלחים הישר לרשימת ההתעלמות. או כאלה ששולחים לי תמונה של זין בגודל של עץ קטן, לא...לא מתאים. לכו תשתלו אותו במקום אחר.
פעם לא היה לי נעים לחסום או לא לענות, היום אני עושה את הרבה יותר בקלות. לפעמים אני עונה רק כדי לסרב כי הסירובים הם אימון בשבילי. לומר "לא" זה אימון בשבילי. להתנגד זה אימון בשבילי. ממש קרב מגע במילים.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------
לפני שבועיים היה לי תור אצל הומיאופת, שתחקר אותי וסחט ממני מיץ של רגשות. הוא הרכיב לי תרופה. התחלתי לקחת אותה בתחילת שבוע שעבר. אני נשבעת שהיא עוזרת, ואפילו במישור הרגשי יותר מאשר המישור הפיזי. הדברים שאני מרגישה הרבה יותר ברורים לי ופחות מפחידים אותי מבעבר, אני קולטת את החולשות שלי ומנסה לשפר אותן, אני נלחמת למען עצמי- בריאותית. יש כל מיני דברים שאני צריכה להרים את עצמי מהם, וממש יש לי הרגשה שאצליח. אף אחד לא ירים אותי מהם מלבדי.
ההומיאופת קרא לי "היפית", כשהוא שאל אם היה לי אי פעם חבר או חברה. אז אמרתי לו שכן, היה לי חבר והייתה לי גם חברה.
"אז את נמשכת גם לגברים וגם לנשים?"
סוג של, אני פאנסקסואלית.
"פאנסקסואלית? תסבירי לי"
אני נמשכת לגברים, לנשים, לטרנסים, לטרנסיות ולכאלה שלא מזהים את עצמם עם מגדר מסוים.
"אה, אז את היפית!"
צחקתי :)
"אז רגע...את נמשכת לכל סוגי האנשים האלה, אבל יחד עם חרדה חברתית?"
כן. סוג של פרדוקס, אני יודעת...אבל אני אוהבת אנשים.
הוא שאל אותי גם על טראומות.
אמרתי לו שאונס (הוא הביט עלי בהפתעה עם מבט מכווץ וכואב) ובריונות בתיכון. אבל הסרטן היה הטראומה הכי קשה, ואליה גדלתי, ושהיא עשתה אותי למי שאני.
בכיתי...בכיתי הרבה (ברמה של חיסול חצי חבילת טישו).
הוא חתם את הפגישה בתקווה שהתרופה שהוא ירכיב לי תעזור לי ותעלה לי את הביטחון העצמי .רציתי לומר לו, "חבל שלא הכרת אותי לפני 8 שנים ואתה לא מבין איזה תהליך בכלל עברתי מאז", אבל לא אמרתי כלום ורק הנהנתי. אין טעם לתת לאגו מקום מול אדם שמתפקידו לעזור לך.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
אני אוהבת לחפור איפה שכואב, זה מנקז.
היו דברים שהצלחתי להשתחרר מהם רק בגלל החפירה בהם. וכן, זה כאב וזאת הייתה חפירה ארכיאולוגית, אבל זה עזר. וזה עבר.
אני חושבת שהתרופה הזאת נתנה לי איזו דחיפה, שאני לא יכולה להסביר אותה. הכל נראה לי רגוע יותר, דברים איבדו מהנופך הדרמטי שלהם. כאילו...כבר אין לי צורך לחפור לנצח.
אז אני אגיד משהו- והאחר יגיב לי. יגיב איך שיגיב, מבחינתי זה לא יהיה סוף העולם.
אני חושבת שאני כבר לא יכולה להתחבא מאחורי החרדה החברתית, אני כבר הרבה יותר מזה. אני הרבה יותר מהתקפי פאניקה, אני הרבה יותר מדפיקות לב בלתי נשלטות, אני הרבה יותר מהיפר-ונטילציה, אני הרבה יותר מאטימת מוח לתגובה, אני הרבה יותר מגמגום, אני הרבה יותר מהתגובות הפיזיות לחרדה.
אני הפסקתי לפחד.
