אני מביטה בציפורניים המחודדות שלי. אני אוהבת אותן, הן מיוחדות. מחשבות נבזיות עוברות לי בראש, על איך שאני מקפלת מעט את אצבעותי ועוברת על עור עדין, שורטת אותו ומותירה בו פסים אדומים וקרועים. מדממים.
האמת שאני לא ממש טיפוס שורט, אבל הציפורניים האלה עושות לי חשק, בחיי. הייתי יכולה לשרוט איתן כל היום.
הייתי יכולה לשרוט מישהו ולתת לו ללקק את הדם שהצטבר מתחת לציפורני בעקבות השריטות. כן, שינקה אותן, מה?.
הייתי יכולה סתם לעשות איתן נעימי. בביצים של מישהו (כשנעימי זה למעשה לחיצות דוקרות עם חודן של הציפורניים. לי זה יהיה מאוד נעימי).
אני מעבירה אחת מהציפורניים על השפתיים שלי, פוצעת אותן מעט, טועמת את הדם. לשון חמה נשלחת החוצה לשפתיים, מלקקת. טעם ברזל נפרש על הלשון.
מתכתבת עם מישהו תוך כדי. הוא מקדיש לי פנטזיה שבה אני שולטת נבזית שמניישת אותו. זו פנטזיה נהדרת, ממש יכולתי להריח את הנבזיות דולפת מנקבוביות דמותי המדומיינת, כשקראתי את המילים שלו. היא גורמת לי להרטיב ולחייך. החיוך בוקע את הפצע שעל שפתי ואני מדממת. מחייכת וכואבת ודולפת.
במציאות אני לא יכולה להיות כל כך נבזית כמו בפנטזיות, ובגלל זה לפנטזיות יש קסם. אני נחמדה באופן כללי, אין לי סיבה להיות רעה. לא נראה לי שאני יודעת להיות רעה. אני אולי שובבה, מתחכמת וטיזרית, אבל רעה אני לא. לפחות לא בכוונה.
אני ממשיכה להתכתב איתו. לא תאמינו, אבל הוא הפך לסוס פוני. אמרתי לו שסוס פוני זה חלומה של כל נסיכה. לאחר רכיבה מדומיינת על גבו הרשיתי לו לגמור.
נראה לי שאני צריכה להחליף תחתונים.
