אז אני אחרי הדיקור הרגיל, והפעם יושבת לי על ספסל וכותבת.
סליחה אם עשיתי לכם מחלת ים... לא היה לי כוח להשקיע בצילום תמונה ישרה יותר.
בדיקור הפעם דמיינתי אהבה, הרבה מאוד אהבה.
זה גלש מאהבה זוגית, שתמיד כשאני מדמיינת אותה אז היא מלווה ברגשות של צער ופחד. בראש אמרתי לעצמי שנמאס לי להרגיש את הרגשות השליליים הללו יחד עם רגש כזה עצום. דמיינתי שאני יושבת בחדר חשוך. הדמות שלי הייתה אהבה ואני דחפתי הצידה את "צער" ואת "פחד" ומיסכתי אותם, בודדתי אותם ממני. מיסכתי אותם באמצעות קיר בלתי שביר בצבעים של צהוב וורוד (אלו הצבעים של אהבה בעיני רוחי). בין 2 הקירות בצבעי האהבה נפתחה דלת גדולה ואור חזק האיר על האהבה שאני... ורצתי החוצה, קפצתי מצוק קפיצת ראש לתוך הים.
בים הייתי ערומה והמים היו נעימים, ליטפו את עורי. שחיתי מהר מאוד, כאילו היה מחובר אלי מנוע באיזשהו מקום. מאחורי נשרך שובל של משהו בצבעים של צהוב וורוד. בדרך פגשתי המון אנשים נוספים בים, ערומים כמוני. אספתי אותם לנשיקות ולחיבוקים. הם הקיפו אותי ועלה לי משפט בראש:
"הם לא אוהבים אותי למרות מה שאני, הם אוהבים אותי בגלל מי שאני".
חייכתי, הרגשתי שייכת, הרגשתי שמתייחסים אלי, שמקשיבים לי. בכיתי.
עטף אותי כוכב ים ענקי ורך... ואז נרדמתי.
אני מרגישה טוב😁
