אז חזרתי לצפות ב"אנטומיה של גריי" אחרי כמעט שנה של הפסקה.
צפיתי עכשיו בכמה פרקים שהשאירו אותי במצב רוח קודר.
אבא שלי הצטרף אליי לצפייה ובסוף של אחד מהפרקים הוא פשוט התחיל לומר משהו, נעצר וקצת נחנק, הניח ידיים על הברכיים שלו ואז סיפר לי סיפור קשה, שעוד לא שמעתי עד אז.
הוא סיפר לי שאחרי שגילו לי את הסרטן והיו צריכים להכניס אותי למחלקה האונקולוגית, הייתי עם דלקת גרון אז שמו אותי בבידוד. להורים שלי נתנו מקום בחדר, שבו הייתה ילדה שגססה במהלך הלילה (הלילה שבו קיבלו אותי למחלקה כנראה) ומתה בבוקר למחרת. הוא לא הפסיק לומר לי, כשהוא סיפר לי את זה עכשיו, "זאת הייתה קבלת הפנים שלי למחלקה" והתפרק בבכי. ומה אני עושה כשמישהו בוכה לידי? אני בוכה גם.
אז הלכתי אליו וחיבקתי אותו ובכינו ביחד. בתוך הבכי הוא אמר לי שאותה "קבלת פנים" נתנה לו כוחות, "אז ידעתי שנעשה הכל בשביל שאת לא תסיימי ככה". ואז הוא הרהר בקול במוות. הוא לא הבין איך המוות לוקח ילדים בני 3. הוא הוסיף ואמר שהילדה ההיא מתה בזרועות של אמא שלה, בלי דרמה. היה בחדר שקט של השלמה עם המוות, ורק קול של שירה שקטה (שאותה אמא שרה לילדה שלה), "ואתה לא יכול לגשת ולנחם אותה כי אתה לא מכיר אותה באמת. רק להקשיב להשלמה. והמוות דורסני, הוא לוקח". אני רק הנהנתי ואמרתי, "אבל מה אתה כבר יכול לעשות מול המוות? מתים פשוט. יש ילדים חיים ויש ילדים מתים, ואין הרבה מה לעשות עם זה".
זה גרם גם לי להרהר במוות. המוות לא ממש מפחיד אותי, אני לא הכי דרמטית לגביו.
אמרתי לאבא שלי שאותי מנחמת המחשבה שהנשמה מתגלגלת הלאה (אני מאמינה בגלגול נשמות, פשוט בגלל כל מיני דברים שראיתי בעצמי בעבר). הגוף מת, השיעורים בגלגול הזה נלמדו ואז היא מתגלגלת הלאה... כדי ללמוד עוד.
כשאמות אני בכלל לא רוצה שיקברו אותי, אני רוצה לתרום את גופי למדע. נראה לי שקבר זה דבר מיותר. זה משהו שאני חושבת עליו מדי פעם.
טוב, יאללה... הגיע הזמן להתחיל שבוע חדש.
