התמודדות עם חולי עושה אותי לגיבורה?
זו שאלה ששאלתי את עצמי לאורך השנים, ושאני עדיין שואלת את עצמי לא מעט.
כשהייתי צעירה יותר חשבתי שמשהו בי לא בסדר מבחינה רגשית, מבחינת התמודדות עם החיים ומבחינת התמודדות עם העולם החברתי. הרי עברתי חוויות מעצבות אופי, דימוי עצמי (גופני ונפשי) ופרספטיבה על החיים בגיל מאוד קטן, ותמיד הרגשתי רחוקה מאחרים בגלל החוויות הללו. חשבתי שאני פגומה ודפוקה, ושאלתי את עצמי למה הגיע לי לעבור את מה שעברתי.
היה לי דימוי עצמי מאוד נמוך ונתתי לאחרים לדרוך עלי כל הזמן. הייתי רגישה מאוד והחשבתי זאת כחולשה. ניסיתי להקשיח את עצמי, אף פעם לא הצלחתי בזה. תמיד נותרתי גוש אמפתי מדי ובוכה מדי.
מגיל מאוד קטן מצאתי את עצמי נמשכת לדמויות (בסרטים, סדרות וספרים) של נשים חזקות, לוחמות, שוברות מוסכמות, נשים עם צד גברי, נשים נשיות שיודעות תמיד מה לומר בכל מצב, נשים עם אופי חזק...
ניסיתי להשאיר את הראש מעל המים השחורים של הדימוי העצמי הירוד, באמצעות הזדהות עם דמויות כאלו. בתוך תוכי כנראה ידעתי שאני כזו, אבל מצד שני הייתי גם גוש מייבב, שכל דבר בערך מעורר בו בכי. זה יצר סוג של דיסוננס, והדימוי העצמי שלי נותר ירוד.
מאז השחרור שלי מהצבא ועד השנה האחרונה עברתי תהליך מאוד ארוך עם החרדה החברתית שהייתה לי. לאורך כל הזמן הזה תמיד הצל של המחלה ריחף מעליי, מעל כל מחשבה וכל צעד.
מחשבות של "אני גיבורה?" מול "אני דפוקה, כן, בהחלט דפוקה" היו בסיס לכל מיני החלטות שלקחתי באותו זמן.
באופן, שעדיין מעורר בי פליאה, השנה קרו לי כל מיני דברים שגרמו לי לצאת מהנרטיב גיבורה-דפוקה שבניתי לעצמי במשך הרבה מאוד שנים. הבנתי שהמחלות לא מגדירות אותי יותר-הן לא מכתיבות לי והן לא מניעות אותי. אין לכם מושג כמה דבר כזה יכול לשחרר.
הבנתי שזה בסדר להיות רגישה ולבכות. רגישות זה חוזק. הרגישות מדייקת את החיים- זו היכולת לשים אצבע מדויקת על למה אתה מרגיש איך שאתה מרגיש, ולחפש פיתרון במידת הצורך. באותה מידה זו גם היכולת למצוא בעצמך את הכוח לתמוך באחרים, לומר מילה טובה, ביקורת בונה, לעודד, להיות אתה איך שאתה מול האחר ולהיות משוכנע ב100% בבסיס האיתן שלך כבנאדם, כשאתה אתה מול אדם אחר.
השנה הזאת נתנה לי כאפה, אבל גם לימדה אותי המון. וכך אני לומדת הכי טוב, דרך כאפות. יצאתי מהכאפה הזאת מאוד מחוזקת. למדתי לדייק את עצמי, להציב את הגבולות שלי, להכיר במגבלות שלי, להרחיב את הלב שלי, לקחת אחריות ולתקשר את עצמי החוצה.
אני מאוד שמחה ומרגישה שהגעתי לסגירת מעגל, שדימם בחיי לאורך שנים.
עכשיו הגיע הזמן לדברים אחרים :)
להיות אדם חברתי
ולהמשיך
להיות הכי אני.
