את קוראת לי ממשכבך על המיטה, מזמנת אותי אלייך באצבע קטנה. אני הולך לאט ובשקט עד אלייך ועוצר לצד מיטתך... מחכה להמשך.
את שולחת כף יד קרירה לליטוף מתחת לחולצתי, אצבעותיך מדי פעם עוצרות על פטמותי ולוחצות, מכווצות אותי בכאב.
"כלב טוב, היום אני רוצה אותך בין רגלי", את אומרת ואני נאנח בפליאה. אגני נע קצת קדימה באופן לא רצוני. את צוחקת. עליי או איתי... לא ברור לי כל כך. אני נזכר שלפני כמה ימים אמרת שמדגדג לך למטה ולא שקט. הצעתי להשקיט אותך, אך את רק הסמקת ונעצת בי מבט כעוס. "עדיף שנשמור זאת לזמן אחר", אמרת בחדות.
והנה, "זמן אחר" הגיע. אני מתרגש.
נתת לי הוראה להתפשט. אני מתפשט מהר, חזי עולה ויורד כאילו רצתי ספרינט. אני מוצא את הזין שלי זקור ופועם מריגוש. אני משפיל מבט במבוכה ולא זוכה לראות את זוויות פיך עולות מעט למעלה לכדי חיוך. אני בטוח שזה כך כי אני שומע שוב את צחוקך.
אני שומע קולות רישרוש של בד ומביט עליך בחטף. את כבר ללא תחתונים, אך הגופייה שאת לובשת עדיין עליך ואני יכול לראות שני כפתורים קטנים... מציצים... מתחת לבד.
"בוא", את מפשקת מעט את ירכייך ומזמינה אותי. אני ניגש במהירות ורוכן. ריח קצת מוזר עולה באפי, ריח ברזלי. את אוחזת במהירות בעורפי ומצמידה את שפתי אל הדגדגן שלך.
"זה הזמן הזה בחודש", את גונחת באופן מעורר תאווה לחלל החדר.
ואני, הלום מריחות וטעמים נזכר בחלום ישן... שבו אני ערפד.
ערפד טוב,
כלב טוב.
