אז חזרתי לדיקור אחרי שבועיים שלא נדקרתי... וההזיות היום כדלקמן:
דמיינתי שאני נמצאתי בגפי במדבר. מסביבי רק חול ומעלי רק שמש יוקדת. ישבתי על קצהו של צוק והתבוננתי במרחב... הייתי בגובה של מעוף הציפור ולא חששתי ליפול. חייכתי והרגשתי שלמה (גם במשכבי שם, על מיטת הדיקור) ואז הזלתי כמה דמעות שמחה (פיזיות).
הרגשתי צורך לצאת למסע, מעין הסבר בשביל עצמי. הלכתי כמה צעדים אחורה מקצה הצוק ויכולתי לראות בור ענקי ופעור באדמה. זה נראה לי מוכר, קפצתי. לא נפלתי, שייטתי באוויר חם. יכולתי לראות שורשים באדמת הבור (שראיתי מכל צדדי) וגחלים רוחשות שנדלקות ונכבות. נעשה חשוך ונחתתי ברכות על הקרקעית. הייתי פה כבר פעם- מערה שיש לה הסתעפויות של 3 דלתות עם 3 שומרים. בחרתי בהסתעפות של השומר הגדול (שבדמיון הקודם שלי הוא היה שחור כמו הלילה, והפעם הוא היה לבן כמו סיד. זה נראה יותר כמו כתמים לבנים כאלה של ויטלגו). הוא היה ענק ואחז אותי בין 2 ידיו. כרכתי את רגלי סביב בטנו ואת ידי סביב צווארו וכך הלכנו אל תוך ההסתעפות. יכולתי לראות את הקרקעית שנחתתי עליה מתרחקת והרגשתי שאני מפסידה דברים אז ביקשתי ממנו להסתובב כדי שאוכל לראות מה יבוא לפנינו. על הקירות שלצידנו יכולתי לראות תחריטים וגרפיטי, כיתובים מגובבים של אהבות ואכזבות וחיוכים ועצב וחיים.
הוא הפך אותי, החזיק בידי וכפות רגלי עמדו על כפות רגליו הענקיות והצועדות. הוא הוליך אותי כך, מסייע לי (לא הרגשתי שהוא שולט בי כאילו הייתי בובה , הרגשתי שהוא רק מסייע). לפתע ראיתי נחש חנק ענק שזחל על הקיר והצטרף אלינו, נחש החנק זחל עלי (משם קפצתי רגע לזיכרון שהיה לי מנחש חנק אחד מכיתה ב' בסיור בגן החיות התנ"כי בירושלים- הניחו על הכתפיים שלי נחש חנק והרגשתי אותו מתהדק באופן אינסטינקטיבי על הצוואר שלי והתחושה הייתה נהדרת). הוא התמקם על כתפי והתהדק מעט על צווארי בחנק אוהב. הרגשתי שמחה מאוד.
המשכנו ללכת, הענק, הנחש ואני ופתאום הגיח מולנו גן חיות-דוב, יעל, אייל, נמר, ג'ירפה, פיל... הם אמרו לנו "ברוכים הבאים", עברנו דרכם והם נמוגו. אור חזק הפציע מולנו ועברנו לצד השני.
הגענו לחוף ים שומם, מזג האוויר היה מעונן. הפצרתי בענק שאני רוצה לרדת כדי להרגיש את החול בכפות רגליי, ממש יכולתי להרגיש ריגוש ודגדוג פנימי של רצון. הוא הוריד אותי ממנו ואז התחיל לצמוח, ולצמוח ולצמוח... כמו עץ ענקי. הוא ליטף את ראשי באצבע ענקית והרגשתי אליו חיבה גדולה. ראיתי אותו מתנדנד ברוח ונוטע שורשים. הוא צעק לי מלמעלה "תודה רבה!".
אני הלכתי לדרכי הלאה על רצועת החוף והנחש זחל לידי. הרגשתי את החופש זורם לי בוורידים והתחלתי לרוץ... מהר יותר ומהר יותר... התנשפתי והתאמצתי והרגשתי כאילו עברתי משוכה בלתי נראית ופתאום "התקלפתי" מעצמי.
הבטתי לאחור על ה"קילוף", על הנשל של עצמי וידעתי שלאחור כבר לא אוכל לחזור יותר. ראיתי גם את הנחש מעבר למסך הבלתי נראה הזה, והוא נפרד ממני שם לשלום, חדש וממורק (גם הוא השיל).
משם עליתי לשמיים ודאיתי באוויר. התיישבתי באוויר בישיבת לוטוס והנחתי שתי כפות ידיים צמודות באיזור הלב שלי, הרכנתי את מצחי אליהן והוקרתי תודה.
(באותו זמן הרגשתי פיזית מתח בצוואר אז דמיינתי שאני נמצאת בתוך הצוואר שלי ושיש בו קשרים כאלה של שרוך בכל מיני מקומות. דמיינתי שאני מתירה את הקשרים ומעבירה על הקווים שהתיישרו יד מלטפת. יכולה להישבע שזה ריכך את המתח שם).
נעמדתי והתחלתי לרקוד, עצמים עפו לידי ותפסתי את אחד מהם. זה היה תליון קטן של חרב, שהיה מחובר לשרשרת. ענדתי את השרשרת והתיישבתי שוב בישיבה מזרחית. חשבתי על כמה טוב לי וכמה אני מלאה... בזהב.
כן, אני מלאה בזהב. חייכתי.
וככה זה הסתיים :)
