התחלתי לאחרונה טיפול אצל מטפל ברפואה סינית. אז מעבר לייעוץ התזונתי, הוא גם עושה לי דיקור ועוד דברים.
היום הוא עשה לי טיפול בכוסות רוח, דיקור ועיסוי בגב העליון... איפה שתמיד כואב לי.
זה נכון שאני תמיד מרגישה את הגב, במעין הרגשה כואבת של מובן מאליו, אבל ברגע שהוא שם עליי את הכוסות פתאום הרגשתי את הגב באמת. בכיתי המון.
הרגשתי את כל המטען הרגשי שאני סוחבת עלי כל הזמן, ואת המטען הרגשי של אחרים שאני סוחבת. הרגשתי את המטען שאני סוחבת ממערכות יחסים זוגיות קודמות, שבהן תמיד הייתי זו שסחבה על הגב שלה את הקשר.
נראה לי שכבר כתבתי על זה בעבר, שההתמודדות שלי עם הסרטן בילדות שלי קיבעה אותי במקום של "גיבורה", וזה הסיפור שאני מספרת לעצמי כל בזמן- שאני יכולה להתמודד כי אני גיבורה, שאני יכולה לספוג ולספוג ולספוג כי אני גיבורה, שאני יכולה להיחשף לדברים קשים כי אני גיבורה.
אז זהו, שהיום הבנתי שזו לא חוכמה להיות גיבורה אם זה גורם לי לסחוב מטען שמאוד קשה לו לרדת מהגב שלי.
אני סיימתי להיות גיבורה ואני לא עומדת להציל אף אחד, אלא פשוט להיות.
להיות פה... להיות נוכחת. פשוט להיות.
כמו שהמטפל אמר לי, "הילקוט לא צריך להיות על הגב שלך כל הזמן. תשאלי את עצמך אם זה מועיל לך בכלל שהוא על הגב שלך. אם לא- פשוט תורידי אותו ותניחי אותו לידך".
