לפני כמה דקות, בעודי אוכלת דייסה, חשבתי על משהו... עלתה בי תובנה לגבי הצורך הבסיסי בתשומת לב ויחס.
הבנתי למה יש לי תקופות של התמכרות קלה לקניות. אני פשוט צריכה תשומת לב, שאני בעצם לא מקבלת ממקור חיצוני, אז אני נותנת אותה לעצמי בצורה של קניות... אובר-קניות. ההרגשה כל כך טובה, כמעט אורגזמית אחרי קניות, וזה רק גורם לי לרצות לקנות עוד ועוד.
חשבתי על "התקף" הקניות האחרון שהיה לי, הוא היה ביוני-יולי וגזל ממני בסביבות ה6000 ש"ח. בדיעבד אני מבינה שכל מה שהייתי צריכה היה מישהו שיהיה שם בשבילי ושאוכל לדבר איתו על מה שעובר עליי. אני זוכרת שהייתי בסטרס אטומי ושמרתי אותו בפנים, וזה פשוט התבטא בהמון קניות וזמן עם עצמי בקניונים כדי לברוח מהמחשבות שלי.
אני חושבת שהיוגה והמדיטציה שתיהן, מהווה סוג של פיתרון ל"התקפים" הללו כי אני נותנת לעצמי יחס בכל יום, ולא משנה אם אני מקבלת את היחס הזה ממקור חיצוני או שלא.
אני, באופן בסיסי, נותנת לעצמי זמן יומיומי להתחזק, לעבד מחשבות, להשתפר, להיות אדם טוב יותר, לקחת אחריות... אני באמת מרגישה שזה מועיל לי. היום אני במגמה של צמצום צריכה כמה שאני יכולה, נפשית זה גם יותר טוב לי. אתמול עשיתי סדר בארון שלי... ניקיתי אותו קצת, סידרתי, ארגנתי בגדים למסירה. והוא עדיין מתפוצץ... יש לי מעל ומעבר בקטע הזה.
היחס ותשומת הלב מהסביבה זה בסיסי, אך זה מותרות. מה שחשוב יותר זה לבנות בסיס חזק עם עצמך, זה יותר חשוב מהכל.
תכלס אם אדם מסוים רוצה להביא לי מתנה, כל מה שאני בעצם צריכה זה חיבוק, נשיקה ויחס... לא צריכה יותר מזה בעצם. אלה דברים שאף פעם לא נמאסים ונראה שאף פעם אין מספיק מהם. זה משהו שהבנתי מגיל מאוד קטן, וזאת תמיד הייתה המתנה האידאלית שלי לקבל.
