ההווה של היום הוא לא מה שסיפרו לי פעם, הוא לא התבנית שהוא היה אמור להיות בתוכה.
אנחנו יכולים לעבוד בעבודה מכובדת (וכמובן ש"מכובדת" זה יחסי ודבר שמשתנה מחברה לחברה. אז נגיד שאני מתייחסת לחברה המערבית) ועדיין לטפח את התחביבים שלנו, את סגנון החיים שלנו ואת הפטישים שלנו (קיבלתי השראה לכתיבת הדברים האלה עכשיו בעקבות צפייה בפרופיל פייסבוקי של מישהו מהקהילה), וזה דבר שמעורר בי המון שמחה ותקווה.
יש שיגידו לי אולי, שמה שאני אומרת הוא אוטופי, אבל אני חושבת שהראש שלהם קבור עמוק בתוך קופסה.
ההווה שלי הוא לא מה שסיפרו לי פעם שהוא יהיה (כעתיד) דרך תכניות הטלוויזיה, תכני הלימוד בבית הספר והסרטים בקולנוע, בהם נשאלו כל השאלות האלה של "מה תהיי כשתהיי גדולה?" (כדרך של הבנייה חברתית כמובן. אני מבינה את זה היום במיוחד אחרי 3 שנים של לימודי סוציולוגיה).
האמת, אני מודה, מעולם לא ידעתי להסתכל על העתיד. עניין אותי רק למצוא את עצמי, למצוא את מה שעושה לי טוב, לראות איך אני מגיבה בכל מיני מצבים וכך ללמוד, עניין אותי למתוח את הגבולות שלי.
כל העניין הזה של חתונה, משפחה, ילדים, קריירה אף פעם לא היה בראש מעייני בתור פרקטיקת השתייכות לקבוצה שמקיימת את כל אלה. מעולם לא חלמתי על מה שמקובל פשוט כי הייתי עסוקה בלבחון את עצמי לאור מה שעברתי מגיל נורא קטן.
וגם היום האמת, על אף שעברתי את שלב הפחד שכלל מלחמת הישרדות, אני לא חולמת על המקובל.
-במקום "להתרחב" מבחינה חומרית אני רק מחפשת להצטמצם כדי להתעצם מבחינה רוחנית.
-במקום לחלום על זוגיות אני חולמת על אהבה קבוצתית.
-במקום לחלום על קריירה "נשגבת" אני חולמת על עיסוק שיגרום לי להרגיש הכי טוב עם עצמי.
-אני מבינה עם עצמי שעבודה לא בהכרח חייבת להיות כלולה בהגדרה העצמית שלי, כאשר למשל אדם אחר שואל אותי מה אני עושה בחיים.
-לגבי ילדים, יכול להיות שיהיו לי ויכול להיות שלא יהיו לי (זה למשל תחום שממש אין לי הרגשה לגביו). מגיל קטן הבנתי שהמשכיות יכולה להימדד גם בתוצרים שאתה משאיר אחריך, ולא רק בשארים בשר ודם.
-אני צריכה להיות מוכנה להתנגשויות עם אחרים עקב דרך החיים שאני מבקשת לעצמי.
אז לאור כל ההבנות האלה, איך ממשיכים מכאן?
ממשיכים ברגישות ובנחישות :)
